הפסוק חושף את הגיחוך וחוסר התוחלת שבעבודת האלילים, ומעמת את האמונה העיוורת של ההמונים עם המציאות החומרית והפשוטה של הפסל. המילה כי משמעותה בפסוק זה היא "אשר" [מצודת ציון]. המונח חוקות העמים מתייחס לדתם של הגויים, למושא יראתם ולמנהגיהם הקבועים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מסבירים את התהליך הפסיכולוגי וההיסטורי שהוביל לאיוולת זו: בתחילה, כוהני העבודה הזרה יצרו צלמים כדי לייצג את גרמי השמים והכוכבים, וטענו שעבודת הפסל היא למעשה כבוד לכוכב. עם חלוף השנים, ההרגל הפך לחוק קבוע, וההמונים החלו להאמין בטעות שהפסל עצמו הוא בעל כוח עצמאי להרע או להיטיב [רד"ק]. אמונה זו מתוארת כהבל, שכן גם אם היה כוח כלשהו לכוכבים, אין שום קשר בינם לבין חפצים מלאכותיים מעשה ידי אדם, והכוחות העליונים אינם מושפעים מעבודת צלמים זו [מצודת דוד, מלבי"ם, אברבנאל]. בסופו של דבר, אין לפחד מגרמי השמים או מהפסלים, שכן הכוח להרע או להיטיב נמצא אך ורק בידיו של ה' [אברבנאל].
בחלקו השני, הפסוק שם ללעג את הפסל על ידי פירוקו למרכיביו הפיזיים הפשוטים. הפסל אינו ישות שמימית, אלא עץ מיער - חומר גלם ארצי ורגיל לחלוטין, שאינו אפילו עץ מיוחד [מלבי"ם, אברבנאל]. יתרה מכך, הפסל הוא מעשה ידי חרש, כלומר תוצר של אומן ונגר בשר ודם [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], אשר עיצב אותו במעצד - כלי עבודה גדול ופשוט המשמש לחיתוך עצים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. תיאור זה נועד להדגיש את נחיתות הפסל מבחינת החומר, הצורה והאמצעים שבהם נוצר, ולהוכיח כי חפץ דומם העשוי בידי אדם לעולם לא יוכל לפעול או להשפיע [מלבי"ם, רד"ק].