אפסותם המוחלטת של הפסילים נחשפת באמצעות השוואתם לעצמים דוממים וחסרי תנועה, תוך הדגשת ההבל שבפחד מפניהם או בסגידה להם.
הפסילים מתוארים במילים כְּתֹמֶר מִקְשָׁה הֵמָּה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה תֹמֶר מתייחסת לעץ תמר, אשר גזעו זקוף וישר ללא עיוותים. המילה מִקְשָׁה מתפרשת לרוב כפעולת הקשה בפטיש על מתכת, שבאמצעותה מעצבים את הצלם כך שיעמוד זקוף כעץ או כאדם. לפיכך, אין כל הבדל בין הפסיל לבין סתם יצירת מתכת דוממת [מצודת דוד]. מנגד, יש המפרשים את הביטוי כבול עץ זקוף, או לחלופין כדחליל חסר חיים המוצב בשדה קישואים [שטיינזלץ].
הדוממות של הפסילים מודגשת בכך שוְלֹא יְדַבֵּרוּ, שכן אין בהם רוח חיים, לא נפש מדברת ולא נפש חיונית המסוגלת לתנועה [רד"ק, מלבי"ם]. משום כך, נָשׂוֹא יִנָּשׂוּא כִּי לֹא יִצְעָדוּ. המילה יִצְעָדוּ משמעה הליכה ופסיעה [מצודת ציון], וכיוון שהפסילים אינם מסוגלים ללכת בעצמם, בני האדם נאלצים לשאת אותם על כתפיהם או על כפיהם כדי להעבירם ממקום למקום [רד"ק, מצודת דוד, שטיינזלץ]. בתוך כך, המילה יִנָּשׂוּא נכתבת כאן באופן ייחודי וחריג במקרא, עם האות וי"ו בסופה במקום בצורתה הרגילה "ינשאו" [רד"ק, מנחת שי].
לאור חוסר האונים של הפסילים, הקריאה היא אַל תִּירְאוּ מֵהֶם כִּי לֹא יָרֵעוּ. המילה יָרֵעוּ נגזרת מהמילה "רעה" [מצודת ציון]. הפרשנים מסבירים כי אין לפסילים שום בחירה או יכולת עצמאית להרע, ולכן גם אם אדם יפרוש מעבודתם, הם לא יוכלו לפגוע בו [רש"י, מלבי"ם]. יתרה מכך, אזהרה זו תקפה אפילו כלפי צבא השמיים והמזלות, שכן אין להם כוח עצמאי להרע או להיטיב, והכול מתנהל בהשגחת ה׳ בלבד [מצודת דוד].
לבסוף, נאמר וְגַם הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם. המילה הֵיטֵיב משמעה "להיטיב", והמילה אוֹתָם פירושה "עמהם", כלומר, היכולת לעשות טוב אינה נמצאת איתם [רש"י, מצודת ציון, שטיינזלץ]. כשם שאינם יכולים להרע, כך אין להם שום כוח סגולי או יכולת להביא ברכה והצלחה לאלו הבוחרים לעבוד אותם [רש"י, מלבי"ם, רד"ק].