זעקת שבר עולה מבעד לדימוי ציורי של אוהל שקרס ויושביו נטשוהו, המחשה לעומק החורבן והגלות. הפרשנים מסכימים כי משל זה מכוון לחורבן ירושלים ובית המקדש. ירושלים עצמה היא הדוברת המקוננת על מצבה [רש"י], כאשר היא נמשלת לאוהל, וערי יהודה הסובבות אותה נמשלות לחבלי האוהל [רד"ק].
ההרס הפיזי ניכר בראשית הדברים. המילים אָהֳלִי שֻׁדָּד מבהירות כי האוהל נשדד, נעשק והוכרע [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. במקביל, וְכָל־מֵיתָרַי נִתָּקוּ משמעו שהחבלים המעמידים את האוהל נעתקו ממקומם, וכתוצאה מכך המבנה כולו התמוטט [מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
לאחר מכן מופיע האובדן האנושי במילים בָּנַי יְצָאֻנִי וְאֵינָם, כלומר בניי יצאו ממני ואינם עוד [רש"י]. הכוונה היא לעם שגלה מארצו יחד עם המלך יהויכין. במבט אישי יותר, העם נמשל לבניו של הנביא, המנסה לייסר ולחנך אותם כאב הדואג לילדיו [רד"ק]. במסורת המסירה של הפסוק, ישנם ספרים המציינים הבדל קל של קריאה והטעמה באות וי"ו במילים אלו [מנחת שי].
לבסוף מגיעה ההכרה בתוצאה המייאשת של עזיבת הבנים. המילים אֵין־נֹטֶה עוֹד אָהֳלִי וּמֵקִים יְרִיעוֹתָי מלמדות שמכיוון שהבנים אינם, לא נותר מי שיקים מחדש את האוהל וימתח את הווילונות והיריעות שלו [מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. תקוותו של הנביא כי יקום מלך חדש שישקם את האוהל ההרוס נגוזה, והוא מבין במרירות כי אין מי שישקם את ההריסות [רד"ק].