ההשקעה האנושית העצומה והכישרון האמנותי המושקעים ביצירת אלילים, עומדים בניגוד מוחלט לחוסר התוחלת שבהם. הנביא לועג לעובדי העבודה הזרה, המנסים לייצר תחושת יראה ואלוהות באמצעות חומרים יקרים המיובאים מרחוק ומלאכת מחשבת אנושית.
לשם ייצור האליל משתמשים בכֶּסֶף מְרֻקָּע, כלומר כסף מרודד ושטוח לכדי טסים, שנועדו לצפות את ליבת העץ של הפסל ולייפות אותו [רש"י, מצודת דוד, רד"ק]. כסף זה מִתַּרְשִׁישׁ יוּבָא, שם של מקום גיאוגרפי [מצודת ציון]. עובדי האלילים טורחים רבות להביא את הכסף ממקומות מרוחקים [רד"ק], וייתכן שמדובר בתרשיש שבספרד, שכן מכרות כסף גדולים לא היו מצויים באזור ארץ ישראל [ביאור שטיינזלץ]. בנוסף לכסף, משתמשים בזָהָב מֵאוּפָז, שהוא מין זהב משובח וטהור המובא ממקום בשם אופז, כדי לפאר את הצורה עוד יותר [מצודת ציון, מצודת דוד].
מלאכת יצירת הפסל מתחלקת בין בעלי מקצוע שונים, והיא מַעֲשֵׂה חָרָשׁ וִידֵי צוֹרֵף. הצורף מתיך את המתכת, מזקק את הזהב ומסיר ממנו את הסיגים, בעוד החרש מעצב את העץ ויוצר את הכלים ואת טסי הכסף [מצודת דוד, מלבי"ם].
לאחר עיצוב הגוף, מלבישים את הפסלים בבגדים יוקרתיים: תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן לְבוּשָׁם, שהם שמות של צבעים חשובים ויקרים [מצודת ציון]. בגדים מרוקמים אלו הם מַעֲשֵׂה חֲכָמִים כֻּלָּם, כלומר יצירתם של אומנים מומחים ונבונים.
הפרשנים מסבירים כי כל הטרחה הזו נועדה להרשים את המון העם, להציג חזות יפה שתחדיר בלבבות יראה ואמונה בפסלים [רד"ק]. עם זאת, כאן טמונה האירוניה הגדולה: כיצד אנשים חכמים עוסקים בדבר שטות שכזה? [מצודת דוד]. הנביא חושף כי למרות המאמץ הניכר, המקורות הגיאוגרפיים הרחוקים ומומחיות האומנים, אין באלילים אלו כל מעלה אלוהית; הם אינם אלא יצירות אומנות וצעצועים חסרי רוח חיים [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].