יצא לכם פעם לראות בובה יפהפייה שעשויה מחומרים ממש יקרים, אבל בסופו של דבר היא רק בובה שלא יכולה לזוז או לדבר? הנביא לועג לאנשים שעובדים עבודה זרה, כי הם עושים בדיוק את אותו הדבר. הם משקיעים המון כסף, כישרון ומאמץ כדי לייצר פסלים שייראו מפחידים ומלאי כוח, אבל בעצם אין בהם כלום.
כדי לייפות את הפסל שעשוי מעץ, הם משתמשים בכסף מרוקע, שזה בעצם כסף אמיתי שדפקו עליו ורידדו אותו עד שהפך ללוחות דקים ושטוחים. את הכסף הזה הם מתאמצים להביא ממקומות רחוקים מאוד, ולכן נאמר מתרשיש יובא. תרשיש הוא שם של מקום רחוק, כי באזור ארץ ישראל לא היו מכרות של כסף. כדי לפאר את הפסל עוד יותר, הם משתמשים גם בזהב מאופז, שזה זהב טהור ומשובח שמגיע ממקום בשם אופז.
כדי להכין פסל כזה אי אפשר להסתפק באדם אחד, וזהו מעשה חרש וידי צורף. הצורף הוא זה שממיס את המתכת ומנקה את הזהב, והחרש הוא זה שמעצב את העץ ויוצר את לוחות הכסף. אחרי שהגוף של הפסל מוכן, מלבישים אותו בבגדים יוקרתיים. נאמר שתכלת וארגמן לבושם, ואלו שמות של צבעים מאוד חשובים ויקרים. כל הבגדים היפים האלה הם יצירה של אומנים מומחים ונבונים, ולכן זהו מעשה חכמים כולם.
כל הטרחה הזו נועדה רק כדי להרשים את האנשים שיסתכלו על הפסל, כדי שיחשבו שהוא באמת אל ויאמינו בו. אבל כאן נמצא הדבר המוזר ביותר: איך אנשים כל כך חכמים ומוכשרים מתעסקים בשטות כזו? הרי לא משנה כמה הפסל יקר, מאיפה הביאו את הזהב שלו וכמה האומן שהכין אותו היה מוכשר, בסופו של דבר זה לא אל. זה רק חפץ יפה שאנשים יצרו בעצמם, ואין בו שום רוח חיים.