הנביא קורא להסיט את מידת הדין מעל עם ישראל ולהפנותה כלפי אומות העולם, בשל אכזריותן היתרה וניתוקן המוחלט מה'. הבקשה שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ מבטאת דרישה לעשיית נקם באומות [מצודת דוד]. הפרשנים עומדים על ההבדל המהותי בין ישראל לעמים, המצדיק בקשה זו: בעוד שישראל, גם כאשר הם חוטאים, אינם עוזבים לחלוטין את רשותו של ה', אינם מתבוללים, שומרים על מצוות ומתפללים, ותמיד נותרת בהם תקווה לתשובה – הרי שהגויים, המכונים כאן גם מִשְׁפָּחוֹת (כלומר, אומות וממלכות [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]), לא רק שאינם מכירים את ה', אלא שהם מלכתחילה סירבו לדעת אותו ולקרוא בשמו [מצודת דוד].
הבדל נוסף ניכר באופי הענישה עצמה. בעוד שעם ישראל נענש בהדרגה ומעט מעט, הבקשה היא שהאומות ייענשו בבת אחת ובכליון חרוץ [חומת אנך]. העונש מגיע להם משום שאף על פי שהם שימשו ככלי זעם של ה' להעניש את ישראל, ה' קצף רק מעט, ואילו הגויים "עזרו לרעה" והגדישו את הסאה באכזריותם [רד"ק].
הפסוק מתאר את הפגיעה בישראל באמצעות פעלים של כליה ושממה. המילים אָכְלוּ וכן וַאֲכָלֻהוּ אינן מתארות אכילה פיזית אלא אובדן, הרס וטריפה [רש"י, מצודת ציון]. הכפילות בפעלים אלו נועדה להדגיש כי פעולת ההשמדה נעשתה שוב ושוב, פעם אחר פעם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. לאחר מכן באה המילה וַיְכַלֻּהוּ, המבטאת שלב נוסף של השמדה מוחלטת וכליון [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
לבסוף, הפסוק מקונן על החורבן הפיזי: וְאֶת־נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ. המילה נווה משמעותה מדור ומעון, והמילה השמו נגזרת משממון [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. יש המפרשים זאת באופן כללי כהחרבת מושבותיהם של ישראל [רד"ק], אולם פרשנים אחרים רואים בכך התייחסות ספציפית לעתיד, המכוונת להחרבתו של בית המקדש [רד"ק, מצודת דוד].