חורבן האומה ופיזורה מתחילים בכישלון המנהיגות והתרחקותה מהדרך הישרה. באמצעות דימוי של רועה וצאן, מוסברת שרשרת הסיבות והטעויות שהובילו לגלות ישראל.
המילה הָרֹעִים מכוונת למנהיגי העם ומלכיו [רש"י, ביאור שטיינזלץ], ובפרט למלכי יהודה האחרונים, יהויכין וצדקיהו [רד"ק]. מנהיגים אלו נִבְעֲרוּ, כלומר נהגו בטיפשות ובחוסר דעת במעשיהם הרעים [מצודת ציון, מלבי"ם, אברבנאל], ויש המפרשים מילה זו גם מלשון כליה והשמדה של אותם שרים [מצודת דוד].
השורש לכישלונם המוסרי והמעשי טמון בכך שוְאֶת־ה' לֹא דָרָשׁוּ. בניגוד למלכים צדיקים בעבר כיאשיהו, מנהיגים אלו לא פנו אל ה' כדי שיצילם מאויביהם [רד"ק, אברבנאל]. גישה נוספת קושרת התדרדרות זו ליחס כלפי לומדי התורה: גדולי ישראל ביזו את החכמים ולא שמעו לתוכחתם, וכיוון שלא היה מי שידריך אותם, רבו העוונות [חומת אנך].
כתוצאה ישירה מחוסר פנייתם לה', המנהיגים לֹא הִשְׂכִּילוּ. הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה כאן אינה רק חוסר תבונה, אלא חוסר הצלחה. מכיוון שהצלחה נראית כלפי חוץ כפעולה שנעשתה בשכל, כישלונם המעשי של המלכים מתואר כחוסר השכלה. הם לא הצליחו במלכותם, לא שמרו על עמם, ולא השכילו לפרוש מן החטא [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק, חומת אנך].
התוצאה ההרסנית של מנהיגות כושלת זו היא שוְכׇל־מַרְעִיתָם נָפוֹצָה. הצאן שאותו רעו, שהוא המון העם, התפזר לכל עבר. זוהי נבואה על בני ישראל שהלכו ונפוצו בגלות בעטיה של רשעת מנהיגיהם [מצודת דוד, רד"ק, חומת אנך, אברבנאל]. אף על פי שהדברים מתארים פורענות עתידית, הם מנוסחים בלשון עבר. הסיבה לכך היא שהנביא ראה את הדברים באופן כה מוחשי במראה הנבואה, והחורבן היה כה קרוב, עד שהדבר נחשב כאילו כבר התרחש במציאות [מצודת דוד, אברבנאל].