האלילים מוצגים במלוא אפסותם, כיצירות שקריות שסופן כליה. הם מוגדרים כמַעֲשֵׂה תַּעְתֻּעִים, כלומר הטעיות ודמיונות שווא [ביאור שטיינזלץ]. מילה זו נגזרת מהשורש ת.ע.ה, ומלמדת כי האלילים הם למעשה יצירת כפיהם של בני אדם שסטו מדרך השכל וההיגיון [מצודת דוד, מצודת ציון]. על פי המסורה, המילה תַּעְתֻּעִים נכתבת כאן חסר, ללא האות וי"ו, וספרים שבהם היא מופיעה בכתיב מלא נחשבים למשובשים [מנחת שי].
לגבי סופם של האלילים נאמר כי בְּעֵת פְּקֻדָּתָם יֹאבֵדוּ. המונח פְּקֻדָּתָם מציין את זמן ההשגחה והפורענות; כאשר ה׳ יפנה את השגחתו כדי להעניש אותם, הם יושמדו כליל ללא כל תקומה [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון]. מבחינה היסטורית, עונש זה מתייחס למפלתה של האימפריה הבבלית [רד"ק]. כאשר ה׳ הביא חורבן על בבל בידי מדי ופרס, הגיעה גם שעתם של האלילים. מעמדם האלוהי בטל, עבודתם פסקה, והם עצמם נשברו לחתיכות של כסף וזהב שנישאו כשלל על גבי בהמות משא.