ירמיהו, פרק ל״ד, פסוק י״ד

ה' מוכיח את העם על הפרת המצווה לשחרר עבדים ושפחות. על פי הציווי, מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים, כלומר כבר בקצה הראשון ובתחילתה של השנה השביעית, תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת־אָחִיו הָעִבְרִי לאחר שזה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים מלאות, וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ. אולם, אבות האומה התעלמו מן המצווה, וְלֹא־שָׁמְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי כדי לקיים את ציווי התורה המקורי, ואף וְלֹא הִטּוּ אֶת־אָזְנָם להקשיב לתוכחות הנביאים על כך. מכיוון שסירבו להעניק חירות לעבדיהם, ה' מעניש אותם מידה כנגד מידה ומשחרר אותם אל החרב, הרעב והמגפה, מופקרים לחסדי מלכי הגויים.