ירמיהו, פרק ל״ד, פסוק א׳

בעיצומו של מצור כבד, הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־הָיָ֥ה אֶֽל־יִרְמְיָ֖הוּ מֵאֵ֣ת ה' מגיע אל הנביא בעודו יושב במאסר. במערכה משתתפים כוחות עצומים: וּנְבוּכַדְרֶאצַּ֣ר מֶלֶךְ־בָּבֶ֣ל יחד עם צבא עמו המקורי שהוא וְכׇל־חֵיל֡וֹ, הארצות הנתונות לשלטונו הישיר שהן וְכׇל־מַמְלְכ֣וֹת אֶ֩רֶץ֩ מֶמְשֶׁ֨לֶת יָד֜וֹ, וְכׇל־הָעַמִּ֗ים שהצטרפו לעזרתו או באו מתוך שנאה לישראל. כל אלו נִלְחָמִ֧ים עַל־יְרוּשָׁלַ֛͏ִם וְעַל־כׇּל־עָרֶ֖יהָ, כלומר על הערים הסמוכות אליה. המילה לֵאמֹֽר חותמת את הפסוק ומלמדת שנבואה זו נועדה לעבור כמסר חשאי למלך צדקיהו, כדי להוכיח לו שהנביא אינו מונע משנאה אישית, לעודדו להיכנע כדי למנוע את שחיטת בניו ועיוורונו, ולנחמו שגם בגלות יזכה למוות טבעי בכבוד הראוי למלכים.