נבואה זו מתקבלת אצל ירמיהו בנקודת זמן דרמטית וקריטית, בעיצומו של מצור כבד ואימתני על ירושלים. הכתוב מפרט את ההרכב העצום של הכוחות הצרים על העיר, ומחלק אותם למספר קבוצות.
ראשית, מוזכר חילו של נבוכדנצר, כלומר צבאות עמו המקוריים [מצודת ציון]. אליהם מצטרפות ממלכות ארץ ממשלת ידו, שהן הארצות והממלכות הנתונות תחת ממשלתו ושלטונו הישיר [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. בנוסף, משתתפים במצור גם וכל העמים. בעוד שחלק מהפרשנים מסבירים כי מדובר בעמים נוספים שבאו לעזרתו ונלוו אליו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], יש המדגישים כי אלו עמים שאינם תחת שלטונו כלל, אך הם בחרו להצטרף למערכה מתוך שנאתם לישראל [מלבי"ם]. כל הכוחות הללו נלחמים יחד על ירושלים ועל עריה, שהן הערים הסמוכות לה ונמצאות בסביבתה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
המילה לאמר בסוף הפסוק סוגרת את המעגל ומתקשרת לתחילתו, כלומר הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת ה' נועד להיאמר הלאה [מצודת דוד]. נבואה זו מגיעה לירמיהו בעודו יושב במאסר, לאחר שכבר ניבא בעבר על חורבן העיר ונכלא משום שדבריו הפומביים ריפו את ידי הלוחמים. מטרת ההתגלות הנוכחית היא להעביר מסר אישי וחשאי לצדקיהו המלך בלבד, ללא ידיעת אדם אחר [אברבנאל].
למסר דיסקרטי זה כלפי המלך היו כמה מטרות: ראשית, להוכיח לצדקיהו שירמיהו אינו מנבא רעות מתוך שנאה אישית, אלא זהו דבר ה' האמיתי שהנביא אינו יכול להסתיר. שנית, להעיר את לבו של המלך לצאת ולהיכנע לכשדים, צעד שעשוי היה למנוע את שחיטת בניו לעיניו ואת ניקור עיניו. ולבסוף, להעניק למלך מעט נחמה בתוך הבשורות הקשות, ולהבטיח לו שאף על פי שיגלה לבבל, הוא לא ימות בחרב אלא יזכה למות מוות טבעי בשלום ולזכות לכבוד אבלים הראוי למלכים [אברבנאל].