הברית ההיסטורית שנכרתה בין ה׳ לעם ישראל עם שחר הפיכתם לאומה, עומדת במוקד התוכחה הנבואית, תוך הדגשת הפער המוסרי שבין שחרורם מעבדות לבין שעבוד אחיהם.
הביטוי בְּיוֹם הוֹצִאִי אינו מכוון ליום היציאה המדויק, אלא מתייחס לתקופה הכללית ולעת שבה יצאו בני ישראל ממצרים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי ברית זו מתייחסת למעמד הר סיני, שבו כרת ה׳ ברית עם העם על קיום התורה וכלל המצוות [מצודת דוד, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
לצד המשמעות הכללית של קבלת התורה, אזכור היציאה מִבֵּית עֲבָדִים נושא מסר מוסרי ישיר ונוקב הנוגע להקשר המיידי של הנבואה. ה׳ מזכיר לעם כי כשם שהוא גאל אותם מבית העבדים והוציאם לחירות, כך מצופה מהם לנהוג במידה שווה שלא לשעבד את אחיהם [מלבי"ם]. משום כך, הברית המוזכרת מכוונת באופן ספציפי למצווה לשלח את העבדים העבריים לחופשי בתחילת השנה השביעית. הנביא מעלה את זכר הברית הזו משום שאבות האומה חיללו אותה בעבר, וכעת גם הדור הנוכחי שב להפר אותה, לאחר שהתחייבו לשחרר את עבדיהם לחופשי אך חזרו בהם וכבשו אותם מחדש לעבדות [אברבנאל].