ברגע היסטורי של חשבון נפש לאומי, מוביל מלך יהודה מהלך דרמטי של צדק חברתי. המלך והעם מתאגדים יחד כדי לתקן עוול מתמשך ולשחרר את אחיהם ואחיותיהם ששועבדו בניגוד לדין. אירוע זה התרחש בשנה השביעית למלכות צדקיהו, ולמעשה קדם מבחינה כרונולוגית לנבואות המופיעות בפרקים הקודמים של הספר, או שאירע בזמן הפוגה זמנית במצור הבבלי על ירושלים [רש"י, רד"ק, אברבנאל].
ההכרזה המרכזית בכתוב היא לִקְרֹא, כלומר להכריז [ביאור שטיינזלץ], דְּרוֹר, שמשמעותו חירות וחופש מוחלט [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. המילה לָהֶם מתייחסת לעבדים ולשפחות העבריים, שזכו כעת לשחרור כדי שיהודי לא ישתעבד באחיו [מצודת דוד, רד"ק, צאינה וראינה].
שאלה מרכזית שעולה מן האירוע היא מדוע היה צורך לכרות ברית חדשה לשחרור העבדים, הרי מצווה זו כבר מפורשת בתורה?
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהעם חטא בכך שהחזיק בעבדים עבריים מעבר לשש השנים המותרות על פי דין. הברית שכרת המלך נועדה להיות אקט של חזרה בתשובה וקבלת התחייבות מחודשת לקיים את מצוות התורה שנזנחה [רד"ק, צוארי שלל, אברבנאל].
זווית חברתית מעניינת מציעה כי המלך בחר לכרות את הברית דווקא עם פשוטי העם ולא עם השרים. ההמון הפשוט חי בפחד מתמיד מפני עוני שיוביל להימכרות לעבדות. הברית הזו הבטיחה להם חירות לכל ימי חייהם, ולכן העם נענה לה ברצון, בניגוד לשרים העשירים שלא חששו מעוני ולא רצו לוותר על כוח העבודה שלהם [מלבי"ם].
רובד פרשני נוסף חושף מורכבות משפטית והלכתית שעמדה ברקע הדברים. על פי ההלכה, דיני עבד עברי ושנת היובל נוהגים רק כאשר כל שבטי ישראל יושבים יחד בארצם. מכיוון שעשרת השבטים כבר גלו, טענו בני יהודה כי החוק התנ"כי התבטל והם פטורים משחרור עבדיהם. אולם, הנביא ירמיהו החזיר קבוצה קטנה של גולים מכל אחד מעשרת השבטים. בעוד שהעם סבר שמיעוט קטן זה אינו מספיק כדי להחיל מחדש את החוק, האמת ההלכתית הייתה שנוכחות של נציגים מכל שבט מחייבת את קיום המצווה. כדי לעקור את הטעות מלב העם ולמנוע מהם להשתמש בתירוץ המשפטי הזה, נאלץ המלך צדקיהו לכרות עמם ברית חדשה ומפורשת שתחייב אותם באופן מעשי להחזיר את העבדים לביתם [צוארי שלל, חומת אנך].