רגע של נסיגה מוסרית והפרת הבטחות בוטה נחשף כאן. לאחר שחרור פומבי של עבדים, בעלי העבדים חזרו בהם מהתחייבותם ושעבדו מחדש בכוח את אלו שזה עתה יצאו לחופשי.
הרקע למהלך הכפול טמון בנסיבות הפוליטיות והביטחוניות. בעת המצור הבבלי, חשש המלך כי ההמונים מהמעמד הנמוך, שהיו משועבדים לבעלי חובותיהם, ינצלו את ההזדמנות וימרדו, או יעברו לצד האויב כדי לזכות בחירותם. כדי למנוע זאת ולהשקיט את התסיסה, נכרתה ברית לשחרור העבדים. ואולם, ברגע שחלפה סכנת המצור, בעלי העבדים התחרטו על המהלך [מלבי"ם]. רושמו של טקס השחרור התפוגג [ביאור שטיינזלץ], והם מיהרו לסגת מהסכמתם [צאינה וראינה].
על המילים וַיָּשׁוּבוּ אַחֲרֵי־כֵן מסבירים הפרשנים כי הן מבטאות את החרטה המהירה של האדונים. פעולת ההחזרה לא נעשתה בהסכמה, אלא מתוארת במילה וַיִּכְבְּשׁוּם, שמשמעותה תפיסה אלימה, כפייה והשתלטות בכוח [מצודת ציון, מצודת דוד]. מבחינה עקרונית, העבדים המשוחררים היו זכאים לשוב לאחוזותיהם העצמאיות, אך בפועל היה להם קשה לממש זכות זו מול כוחם של האדונים, שככל הנראה הפעילו משרתים או כוחות אכיפה כדי לאלץ אותם לשוב למצבם הקודם [ביאור שטיינזלץ].
מבחינה לשונית, קיימת הבחנה בפסוק בין הכתיב לקרי; המילה נכתבת ויכבישום עם האות יו"ד, אך נקראת וַיִּכְבְּשׁוּם. הפרשנים מסכימים כי אין הבדל במשמעות בין שתי הצורות, והן מבטאות את אותו הרעיון של כבישה ושעבוד, אלא שמדובר בשינוי דקדוקי קל של תוספת אות לעומת הצורה הרגילה [רד"ק, מנחת שי].
במעשה זה חטאו בעלי העבדים חטא כפול וחמור: ראשית, הם הפרו את הברית והשבועה שכרתו, ושנית, הם ביצעו גזל גמור של חטיפת נפשות, בכך ששעבדו בכוח אנשים שכבר הפכו לאנשים חופשיים [מלבי"ם].