העם ביצע בגידה כפולה, הן כלפי ה׳ והן כלפי בני אדם, כאשר חזר בו מהתחייבות מוסרית ודתית מפורשת. הפרשנים מסכימים כי הכתוב מציג שתי רעות נפרדות וחמורות שהתרחשו במקביל.
החטא הראשון הוא כלפי שמיים: וַתָּשֻׁבוּ וַתְּחַלְּלוּ אֶת־שְׁמִי. חילול השם נובע מכך שהם עברו על שבועת הברית שכרתו [מצודת דוד, מלבי"ם]. אין מדובר רק באי קיום מצווה ישנה של שילוח עבדים, אלא בהפרה בוטה של התחייבות חדשה שקיבלו על עצמם בבית המקדש. מאחר שהם כרתו את הברית כשה׳ משמש להם כעד, שבירתה מהווה חילול ישיר של שמו [ביאור שטיינזלץ, חומת אנך].
החטא השני הוא הפגיעה הישירה בעבדים: וַתָּשִׁבוּ אִישׁ אֶת־עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת־שִׁפְחָתוֹ. הם חזרו לקחת את העבדים שכבר שוחררו, מעשה המוגדר כגזל גמור [מלבי"ם]. יש כאן החמרה משמעותית בהתנהגותם: בעבר חטאם היה במחדל, בכך שפשוט נמנעו מלשחרר את העבדים, אך כעת הם עברו לעבירה של עשייה בפועל, כאשר קמו ולקחו אותם חזרה [חומת אנך].
לגבי המילים אֲשֶׁר־שִׁלַּחְתֶּם חָפְשִׁים לְנַפְשָׁם, הפרשנים מסבירים כי המילה לְנַפְשָׁם מבטאת רצון. כלומר, העבדים נשלחו לחופשי כדי ללכת לאן שירצו ולפי בחירתם [מצודת דוד, מצודת ציון]. זווית נוספת מסבירה שהעבדים כבר קנו את עצמם וזכו בעצמאותם המלאה, כך שהם היו שייכים אך ורק "לנפשם" שלהם [חומת אנך].
למרות זאת, האדונים ביטלו את החירות הזו: וַתִּכְבְּשׁוּ אֹתָם. העבדים לא חזרו מרצונם, אלא האדונים תפסו אותם בחזקה ובכוח [מצודת דוד] כדי להחזירם למעמד של עבדים ושפחות.