ירמיהו, פרק ל״ד, פסוק י״ד

הפסוק מציג תוכחה קשה מאת ה' לעם ישראל על הפרת המצווה החברתית והמוסרית של שחרור עבדים עבריים, ומצביע על דפוס היסטורי של חוסר ציות שמוביל לעונש חמור.

הביטוי מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים מתייחס למעשה לתחילתה של השנה השביעית ולא לסופה. הפרשנים מסבירים כי המילה "קץ" משמעותה "קצה", והיא יכולה לתאר את הקצה הראשון וההתחלתי של התקופה, בדיוק כפי שהיא מתארת את סופה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. שנים אלו מיועדות לימי העבדות, שבהם העבד עובד שש שנים מלאות, ובהגיע השנה השביעית יש לשחרר לחופשי את העבדים והשפחות [מצודת דוד, צאינה וראינה].

על המילים וְלֹא־שָׁמְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת־אָזְנָם מסבירים הפרשנים כי ישנה כאן כפילות המדגישה את חומרת החטא. אבותיהם של בני ישראל לא רק שלא שמעו בקול ה' ולא קיימו את מצוות התורה המקורית, אלא שאפילו לא הטו את אוזנם להקשיב לדברי הנביאים שהוכיחו אותם על כך לאחר מכן [מלבי"ם]. במקום זאת, הם פשוט התעלמו מהמצווה וחיללו אותה [מצודת דוד].

לאורך ההיסטוריה, אבות האומה לא הקפידו על שמירת מצווה זו לאורך זמן. אף על פי שבשלב מסוים העם שמע בקול ה' וכרת ברית לשחרר את העבדים, הם חזרו בהם במהרה, כבשו את העבדים מחדש וחיללו בכך את שם ה'. מידה כנגד מידה, ה' קובע כי מכיוון שהם סירבו להעניק חירות לעבדיהם ולשפחותיהם, הוא "ישחרר" אותם לחופשי אל החרב, המגפה והרעב, והם יופקרו לחסדיהם של מלכי הגויים [צאינה וראינה].