נבואה קשה וחסרת פשרות ניתנת לירמיהו, ועליו להעביר אותה להנהגת יהודה. המסר ברור: בניגוד לכיבוש הבבלי הקודם, שבו נבוכדנאצר הסתפק בהגליית חלק מהתושבים ובהחלפת השלטון, הפעם אפסה כל תקווה. העיר נידונה להחרבה מוחלטת ולשריפה, ועל הנביא להשמיע למלך דברים שאינם מעודדים [ביאור שטיינזלץ].
הכתוב משתמש בכפילות לשון כאשר הוא מצווה על ירמיהו: וְאָמַרְתָּ אֶל־צִדְקִיָּהוּ, ולאחר מכן שוב וְאָמַרְתָּ אֵלָיו. כפילות זו מולידה שתי גישות הפוכות באשר לאופן מסירת הנבואה. גישה אחת גורסת כי המילים וְאָמַרְתָּ אֵלָיו באות להדגיש מסירה אישית וחשאית, כך שירמיהו נדרש לדבר עם המלך לבדו, ללא נוכחות של אדם נוסף [מצודת דוד]. מנגד, יש המפרשים כי הכפילות מצביעה דווקא על ציווי להשמיע את הנבואה פעם אחר פעם באוזני הכלל. לפי קו מחשבה זה, ירמיהו נצטווה לנבא את חורבן העיר גם באוזני העם וגם ישירות למלך. הפנייה הפומבית לעם, שהזהירה אותם מפני המלחמה, היא זו שהכעיסה את צדקיהו והובילה לכליאת הנביא, שכן אילו היה מנבא למלך ביחידות, לא היה המלך, שהרבה לשאול בדבר ה', קוצף עליו עד כדי כך [מלבי"ם].