טקס כריתת הברית בעת העתיקה היה אירוע דרמטי ובעל משמעות עמוקה, שכלל חציית בעל חיים ומעבר בין החלקים. הנביא מתייחס לאנשים העוברים את ברית ה', כלומר המבטלים אותה, ואשר לא הקימו – לא קיימו – את דבריה.
הפרשנים מסכימים כי הפעולה של חציית העגל אשר כרתו לשנים ומעבר בין בתריו (חלקיו) הייתה הדרך המקובלת והמסורתית לכינון הסכמים. מדובר בברית דמים חגיגית, הדומה באופייה ל"ברית בין הבתרים" המוכרת שכרת ה' עם אברהם אבינו. רש"י עומד על המשמעות הסמלית והמאיימת של טקס זה, ומסביר כי מדובר בברית חזקה וגמורה המעבירה מסר ברור: כל המפר את הברית ועובר עליה, דינו להיות מבותָר ומחולק בדיוק כפי שנעשה לעגל.
בהתייחס להקשר הספציפי של הפסוק, רש"י מסביר כי המעמד התרחש כאשר שרי יהודה חזרו בהם משחרור העבדים וכבשו אותם מחדש. באותו רגע, חציית העגל והמעבר בין בתריו לא היו רק הפרה של הציווי האלוהי, אלא ממש כריתת ברית חדשה שמטרתה למרוד בה'. הכפילות בפסוק, המציין את הברית אשר לא הקימו לאחר שכבר הוזכרה הברית שהופרה, נועדה לחזור ולפרש את חומרת המעשה ולהדגיש כי זהו אותו הסכם שנעשה ישירות לפני ה' [מצודת דוד].