ההסכמה לשחרור העבדים הקיפה את כל שדרות החברה, מהשרים ועד פשוטי העם, שהתאחדו יחד בטקס פומבי ומרשים כדי לכרות ברית. הפועל וַיִּשְׁמְעוּ המופיע בתחילת הפסוק אינו מציין שמיעה פיזית בלבד, אלא מבטא קבלה, היעתרות והסכמה מלאה לקבל על עצמם את תנאי הברית.
הפסוק מתאפיין בכפילות של המילה וַיִּשְׁמְעוּ, המופיעה הן בתחילתו והן בסופו בצירוף וַיִּשְׁמְעוּ וַיְשַׁלֵּחוּ. הפרשנים מציעים שני כיוונים מרכזיים להבנת כפילות זו. גישה אחת מסבירה זאת מטעמים סגנוניים: מאחר שהמשפט התארך וכלל פירוט רב באמצעו על אודות שחרור העבדים וההתחייבות שלא לשעבדם עוד, המקרא חוזר על הפועל בסוף המשפט כדי לקשר אותו חזרה לתחילתו, כדרך המקרא [מצודת דוד].
גישה שנייה רואה בכפילות ביטוי לשני שלבים שונים ונפרדים בתהליך השחרור. השמיעה הראשונה מתייחסת לעצם ההסכמה העקרונית לכרות את הברית, שכללה התחייבות כפולה: לשחרר את העבדים בהווה, ולהימנע משיעבודם מחדש בעתיד. השמיעה השנייה, לעומת זאת, מבטאת את המעבר מהלכה למעשה: לאחר ההסכמה, העם ציית בפועל וביצע את הצעד המעשי של שילוח העבדים מבתיהם [מלבי"ם, מצודת דוד].
כריתת הברית וההתחייבות הראשונית נעשו אמנם באופן פומבי והפגנתי, אך היישום המעשי של שילוח העבדים, כפי שמשתמע מסוף הפסוק, היה מהלך מורכב שדרש מהעם לחולל שינויים עמוקים באורחות חייהם ובכל מנגנוני החברה [ביאור שטיינזלץ].