העונש האלוהי המוצג כאן מבוסס על עקרון של מידה כנגד מידה, תוך שימוש באירוניה טראגית. העם סירב להעניק חירות לעבדיו, ובתגובה ה׳ מעניק לו חירות מסוג אחר, מחריד והרסני. החטא המרכזי של העם הוא סירובם לִקְרֹא דְרוֹר, כלומר אי־קיום ושמירה על קריאת השחרור של העבדים [מצודת דוד]. בכך הם למעשה הפרו שתי בריתות במקביל: את ברית התורה הקדומה המחייבת שחרור עבדים, ואת הברית החדשה שכרתו זה עתה ביניהם [מלבי"ם].
בתגובה למעשיהם, ה׳ מכריז הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר. הפרשנים מציגים שתי גישות מרכזיות להבנת "דרור" זה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהשחרור כאן משמעותו הפקרה והסרת ההשגחה. להיות עבד ה׳ פירושו להיות מוגן מפגעי המקרה והגורל. לכן, כאשר ה׳ משחרר את העם מעבדותו ומודיע שאינו עוד אדון להם, הם יוצאים מרשותו ומופקרים לחלוטין לשליטתם של החרב, הדבר והרעב, ללא כל כוח עליון שיגן עליהם [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם]. מנגד, גישה נוספת מפרשת את הדרור כשחרור של כוחות ההרס עצמם: מכיוון שהעם סירב לשחרר את עבדיו, ה׳ משחרר את "העבדים" שלו, שהם המגפות והפגעים, ומעניק להם חופש מלא לבוא ולזרוע הרס וחורבן בתושבי ירושלים הנצורים [ביאור שטיינזלץ].
כתוצאה מכך, העם יהפוך לְזַעֲוָה לכל ממלכות הארץ. משמעות המילה היא חרדה, תנודה ונדודים [מצודת ציון, רד"ק]. העמים כולם יחרידו אותם [מצודת דוד], וירושלים תהפוך למופת של סיוט ולעיי חורבות, בניגוד לערים אחרות שלא הושמדו כליל [ביאור שטיינזלץ]. מבחינה לשונית, המילה כתובה במקרא כ"לזועה" אך נקראת כ"לזעוה" [מנחת שי]. חילוף האותיות ו"ו ועי"ן אינו משנה את המשמעות, והוא תופעה לשונית מוכרת של היפוך אותיות, בדומה למילים "כבש" ו"כשב" [רד"ק].