החובה החוקית והמוסרית לשחרר עבד עברי לאחר שש שנות עבודה נשכחה לחלוטין. אף על פי שזכותם של העבדים להשתחרר הייתה קיימת על הנייר, בפועל היא רוקנה מתוכן ואנשים נותרו משועבדים לאחיהם במשך שנים ארוכות [ביאור שטיינזלץ]. כדי לתקן את העוול ההיסטורי הזה, מציג הכתוב רפורמה כפולה הכוללת שתי תקנות נפרדות, האחת מתייחסת להווה והשנייה לעתיד.
התקנה הראשונה, במילה לְשַׁלַּח, דורשת שחרור מיידי של כלל העבדים והשפחות הנמצאים תחת רשות אדוניהם, גם אם טרם השלימו את שש שנות העבודה. התקנה השנייה, במילים לְבִלְתִּי עֲבָד־בָּם, קובעת איסור גורף מכאן ולהבא, לפיו אף אדם לא ישעבד עוד את אחיו היהודי [מלבי"ם].
מבחינה תחבירית, רוב הפרשנים מסכימים כי סוף הפסוק, לְבִלְתִּי עֲבָד־בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ, כתוב בסדר מילים הפוך. הכוונה הפשוטה היא ששום "איש" לא יעבוד עוד ב"יהודי אחיו" [רד"ק, מצודת דוד]. הכפילות של המילים "בם" ו"ביהודי" באה להדגיש את שני צידי המטבע: לא להשתעבד באלו שכבר נשלחו לחירות, ולא להשתעבד בשום יהודי בעתיד [מלבי"ם].
לצד ההסבר הפשטני, גישה נוספת מאירה את הפסוק מזווית שונה. על פי תפיסת חז"ל, כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו, שכן התורה מחייבת את האדון להעניק לעבד תנאי מחיה וכלכלה שווים לשלו. לפיכך, המילים לְבִלְתִּי עֲבָד־בָּם מקבלות משמעות כפולה: העבדות היא עול וטרחה לא רק עבור העבד העני, אלא גם עבור האדון הנדרש לדאוג לו. מתוך כך, שחרור העבדים מוצג לא רק כתיקון חברתי לטובת העבד, אלא גם כצעד שמטיב עם האדונים עצמם ומשחרר אותם מעול האחריות הכבד [נחל שורק, חומת אנך].