ירמיהו, פרק ל״ד, פסוק ח׳

הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־הָיָ֥ה אֶֽל־יִרְמְיָ֖הוּ מֵאֵ֣ת יְהֹוָ֑ה נאמר אַחֲרֵ֡י כְּרֹת֩ הַמֶּ֨לֶךְ צִדְקִיָּ֜הוּ בְּרִ֗ית אֶת־כׇּל־הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר בִּירוּשָׁלַ֔͏ִם במטרה לִקְרֹ֥א, כלומר להכריז, דְּרֽוֹר וחופש מוחלט לָהֶ֖ם, לעבדים ולשפחות העבריים. אירוע זה התרחש מוקדם יותר בסדר הזמנים או בזמן הפוגה במצור הבבלי, כחזרה בתשובה שנועדה לתקן עוול מתמשך שבו העם החזיק באנשים בעבדות מעבר לשש השנים המותרות. הצורך בברית חדשה לקיום מצווה שכבר מפורשת בתורה נבע מטענת התושבים כי גלות עשרת השבטים פטרה אותם מדיני העבד, תירוץ משפטי שהמלך נאלץ לעקור מליבם לאחר שירמיהו החזיר נציגים מכל שבט וחידש את תוקף ההלכה. במקביל, המלך בחר לכרות את הברית דווקא עם פשוטי העם שנענו לה ברצון מתוך פחד מעוני שיוביל לעבדות, בניגוד לשרים העשירים שלא רצו לוותר על כוח העבודה שברשותם.