ירמיהו, פרק ל״ד, פסוק ט״ו

העם חזר בתשובה אל ה' (וַתָּשֻׁבוּ אַתֶּם הַיּוֹם) מתוך רצון לתקן את חטאי העבר, והחמיר על עצמו לִקְרֹא דְרוֹר ולשחרר את העבד העברי, המכונה אִישׁ לְרֵעֵהוּ, עוד לפני תום שש שנות העבדות. התנהגות זו של לפנים משורת הדין נחשבת למעשה של וַתַּעֲשׂוּ אֶת־הַיָּשָׁר בְּעֵינַי. ההחלטה מוסדה בהסכם פומבי וחגיגי (וַתִּכְרְתוּ בְרִית), שנועד לקבע מחדש את החיוב לשחרור עבדים לאחר שעלה ספק בתוקפו, או לחלופין כדי לזרז ולעודד את העם בקיום המצווה. כדי להעצים את ההתחייבות ולהכריז שה' משמש עד להסכם הנערך לְפָנַי, הטקס התקיים בבית המקדש, הלוא הוא בַּבַּיִת אֲשֶׁר־נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו.