איוב, פרק ח׳, פסוק ג׳

האם ייתכן שהַאֵל יטה את הדין ויעשה עוול? בתמיהה רטורית זו יוצא בלדד להגנת ההשגחה האלוהית, מתוך הנחה שזעקות הכאב של איוב מסתירות תרעומת על צדקת הדין. הפסוק שולל לחלוטין את המחשבה שה' עזב את העולם למקרה עיוור, ומדגיש כי הוא אינו יְעַוֵּת מִשְׁפָּט נוקשה וכללי, וכן אינו יְעַוֵּת צֶדֶק המתחשב באדם הבודד לפנים משורת הדין. בהתאם לכך נבחרו שמות ה': השם הַאֵל מורה על תוקף ההנהגה הכללית, ואילו השם שַׁדַּי מבטא את ההשגחה הפרטית. מנגד, יש המסבירים זאת כטענה מוסרית כלפי איוב: כשם שבעבר לא טענת לעיוות המִשְׁפָּט כשה' השפיע עליך טובה במידת החסד של הַאֵל, כך אל לך לטעון כעת לעיוות הצֶדֶק כאשר הוא מביא עליך שבר במידת שַׁדַּי.