למרות שיונה הציע למלחים להשליך אותו אל הים כדי להציל את חייהם, הם מסרבים לקבל את הפתרון הזה מיד ובוחרים לעשות מאמץ פיזי אדיר כדי להינצל מבלי לפגוע בו. הפעולה שלהם מתוארת במילה וַיַּחְתְּרוּ, המבטאת חתירה מאומצת במשוטים. רוב הפרשנים מסכימים כי השימוש בשורש זה נובע מהדמיון הפיזי שבין הכנסת המשוטים והנעתם בתוך המים לבין פעולת חפירה וחציבה באדמה. יש הסבורים כי תיאור זה מצביע על כך שהם כבר היו בעיצומה של חתירה מתמדת עוד קודם לכן [אבן עזרא].
הם מנסים לְהָשִׁיב אֶל־הַיַּבָּשָׁה, וניסוח זה נבחר משום שהספינה יצאה במקור מן היבשה, ולכן ההגעה אליה נחשבת כחזרה [רד"ק]. המניע לפעולה זו בשלב זה נובע ממספר כיוונים. ברמה המעשית, המלחים קיוו להוריד את יונה בחוף מבטחים ולשוב לדרכם [מצודת דוד], ואולי אף לשלוח אותו כשהוא כפות אל נינוה כדי שישלים את שליחותו [אברבנאל]. ברמה האמונית, החתירה אל החוף היוותה מעין מבחן לכוונת ה': המלחים הניחו שאם יונה הוא עבד הבורח מאדוניו, הרי שה' יחפוץ בכך שיחזירו אותו לארצו, ולכן ציפו שהים יירגע ויאפשר להם לעשות זאת [מלבי"ם].
אולם, תקוותם נכזבה וְלֹא יָכֹלוּ. ייתכן מאוד שהספינה כלל לא הייתה בעומק הים ואף הייתה קרובה לחוף באופן שאפשר לראות את היבשה [ביאור שטיינזלץ], אך כוחות הטבע פעלו נגדם באופן מכוון. הים היה הוֹלֵךְ וְסֹעֵר עֲלֵיהֶם, כאשר גלי הים והרוחות הגיעו דווקא מכיוון היבשה אל מול פניהם, והדפו את הספינה בכוח בחזרה אל תוך הים הפתוח [מצודת דוד, אברבנאל]. הסיבה העמוקה לכישלון זה היא שה' לא היה מעוניין בפתרון הטכני של החזרת יונה לחוף, אלא דרש שיונה יחזור בתשובה שלמה מרצונו, דבר שטרם קרה, ולכן הסערה לא שככה [מלבי"ם, אברבנאל].