לאחר שהמלחים נוכחים לדעת כי תפילותיהם והשלכת המשא לים אינם מועילים, וכי פניית רב החובל אל יונה לא גרמה לו לקום ולהתפלל, הם מבינים כי אין מדובר בסערה טבעית רגילה אלא בהתערבות של השגחה עליונה. רוב הפרשנים מסבירים כי מסקנה זו נבעה ממראה עיניהם: הם ראו אוניות אחרות חולפות על פניהם מימין ומשמאל בשלום ובים שקט, בשעה שרק האונייה שלהם עמדה להישבר בסערה. תופעה חריגה זו הובילה אותם להבנה כי הסערה ממוקדת בהם בשל חטאו של אדם מסוים הנמצא עמם בסיפון.
מתוך הבנה זו, המלחים מזרזים זה את זה במילה לְכוּ, ומחליטים לברר בְּשֶׁלְּמִי – כלומר, בעבור מי ובגלל מעשיו של מי – באה עליהם רעת הסכנה הזו.
הפרשנים שמים לב לכך שהפסוק משתמש בלשון רבים, וְנַפִּילָה גוֹרָלוֹת, ולא במונח של גורל אחד. בחירה זו מעידה על כך שהמלחים לא פעלו מתוך בהלה ופזיזות, אלא בחכמה וביישוב הדעת [אברבנאל]. הם החליטו להטיל גורלות רבים בזה אחר זה, או להשתמש בסוגים שונים של גורלות, כדי לשלול לחלוטין את האפשרות של מקרה עיוור. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאם הגורל היה נופל בכל פעם על אדם אחר, המלחים היו מסיקים כי כולם אשמים. אולם, כאשר מטילים גורלות רבים ושונים, והתוצאה חוזרת על עצמה שוב ושוב על אותו אדם, הדבר מוכיח מעל לכל ספק כי מדובר בהכוונה מאת ה'. בנוסף, ייתכן שהגורל לא נועד רק להצביע על האשם הישיר, אלא גם על מי שיודע מהי הסיבה האמיתית לסערה [מלבי"ם].
בסופו של דבר, הפסוק חותם בלשון יחיד: וַיִּפֹּל הַגּוֹרָל עַל־יוֹנָה. המעבר מלשון רבים ללשון יחיד בא ללמד כי כל גורל וגורל שהופל, ללא יוצא מן הכלל, נפל אך ורק על יונה [מצודת דוד, מלבי"ם, אברבנאל].