ברגע השיא של הסערה, כשהמלחים מטיחים ביונה רצף של שאלות על זהותו ועל סיבת האסון, הוא מספק תשובה אחת קצרה ונוקבת. בתשובה זו הוא חושף לא רק את מוצאו הלאומי, אלא גם את תפיסת עולמו האמונית ואת ההכרה בחטאו האישי שהוביל למשבר.
במילים עִבְרִי אָנֹכִי יונה עונה לשאלתם מאיזה עם הוא. רוב הפרשנים מסכימים כי זהו כינוי לבני ישראל, והוא משתמש בו משום שזהו התואר העתיק המוכר לעמים זרים [ביאור שטיינזלץ]. השם נובע מכך שמוצאם מעבר הנהר [מצודת ציון], או על שם עבר, אבי האומה הקדמון [אבן עזרא]. הצהרה זו משמשת כתשובה כללית לשאלותיהם, המבהירה כי אין קשר בין ארצו ועמו לבין הסערה, שכן העברים מפליגים בים ללא פגע [מלבי"ם]. בנוסף, גישה ייחודית מפרשת את המילה לא רק כתיאור לאומי, אלא כהודאה באשמה: יונה מצהיר שהוא "עבריין" שעבר על מצוות ה׳ [אברבנאל].
כאשר יונה מוסיף וְאֶת־ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא, הוא משיב לשאלתם "מה מלאכתך" ומסביר כי מלאכתו אינה מלאכת מרמה, אלא שהוא נביא הדבק באל עליון [רד"ק, מלבי"ם]. יונה מבהיר למלחים כי הסערה אינה נובעת ממזל רע או ממערכת הכוכבים, אלא מהשגחה אלוהית ישירה בעקבות מעשיו [אברבנאל]. הוא מדגיש כי לא חטא לאיש מבני האדם או לעמו, אלא לה׳ בלבד [מצודת דוד, אברבנאל], והיראה שהוא מזכיר היא יראתו מפני העונש על כך שברח מלפניו [אבן עזרא, מלבי"ם].
את דבריו הוא חותם בהכרזה על ה׳ אֲשֶׁר־עָשָׂה אֶת־הַיָּם וְאֶת־הַיַּבָּשָׁה. משמעות העשייה של היבשה היא תיקונה והכנתה לצרכי הברואים [רד"ק]. יונה מדגיש כי ה׳ אינו שולט רק בשמים שעליהם כבודו, אלא משגיח ומושל גם בים וביבשה ועל כל המתחולל בהם [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. להכרזה זו יש משמעות כפולה במצבם הנוכחי: כלפי המלחים, יונה מבהיר כי מכיוון שה׳ ברא את הים, הוא זה שהטיל בו את רוח הסערה, והוא היחיד שיכול להשקיט אותה ולהוציאם לחוף מבטחים [רד"ק, אברבנאל]. כלפי עצמו, יונה מכה על חטא ומכיר בכישלון בריחתו; הוא מבין שכפי שה׳ שולט ביבשה כך ידו משיגה אותו גם בלב ים, וכופה עליו ללכת למלא את שליחותו, שכן אי אפשר לברוח מדבר ה׳ [מצודת דוד].