ויקרא, פרק כ׳, פסוק ה׳

כאשר מערכת המשפט נמנעת מלהעניש את החוטא, ה' מתערב ישירות ומסיר ממנו את השגחתו באומרו וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי. הענישה מתרחבת גם אל סביבתו הקרובה וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ, משום שקרוביו ותומכיו נוטים לחפות עליו ובכך הופכים לשותפים לפשע, אך הדין נותר מדויק וקובע וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ, שכן רק החוטא עצמו נידון לכליה בעוד סייעניו סופגים ייסורים. הדין חל גם על וְאֵת כָּל הַזֹּנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ, כלומר אלו הנגררים למרידה רוחנית ולמסירת ילדיהם לאליל או לכל כוח זר אחר שהם ממליכים עליהם. עקירת החוטא מִקֶּרֶב עַמָּם נותרת עונש אישי כל עוד רוב החברה שומרת על דרך הישר, אך אם העם כולו יעלים עין מהחטא, הוא ייענש בגלות.