כאשר מערכת המשפט האנושית נמנעת מלעשות דין בחוטא, ההשגחה העליונה מתערבת ומרחיבה את מעגל הענישה גם אל סביבתו הקרובה של האדם. הביטוי וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי מתפרש כהתערבות ישירה של ה' במקום שבו בית הדין התרשל [אור החיים], ויש המבארים זאת כהסרת ההשגחה האלוהית מאותו אדם, מה שמותיר אותו חשוף לפגעים ולרעות [הכתב והקבלה], או כעונש של מגפה בעולם הזה [ביאור יש"ר].
הפסוק מטיל אחריות גם על סביבתו הקרובה של החוטא, באומרו וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ. גישה מרכזית בקרב הפרשנים מסבירה כי בני המשפחה נענשים משום שטבעם לחפות על קרובם ולהגן עליו מפני הדין, ובכך הם הופכים לשותפים פסיביים לפשע [רש"י, ספורנו, תורה תמימה]. דעה נוספת מציעה שהמילה "משפחה" כאן אינה מציינת בהכרח קירבת דם, אלא אנשים בעלי טבע רוחני דומה לחוטא [ביאור יש"ר], או את סייעניו ותומכיו בפועל [בכור שור, נתינה לגר].
למרות האחריות הקולקטיבית, התורה מדייקת בעונשים ומדגישה וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ. המילה אֹתוֹ באה ללמד שרק החוטא עצמו נענש בעונש החמור של כרת, ואילו בני המשפחה שרק חיפו עליו נענשים בייסורים בעולם הזה בלבד [רש"י, מלבי"ם, ביאור יש"ר]. עם זאת, אם בני המשפחה לא רק העלימו עין אלא תכננו להצטרף לעבודה הזרה, ספרי הדין נפתחים גם עבורם והם ייענשו בכרת על עצם המחשבה [אור החיים, העמק דבר]. מבחינה הלכתית, עונש הכרת השמימי נחשב כשווה ערך לעונש מוות בידי אדם, ולכן הוא פוטר את החוטא מתשלומי ממון הקשורים לחטאו [תורה תמימה].
הפסוק ממשיך ומרחיב את הענישה אל וְאֵת כָּל הַזֹּנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ. השימוש בשורש ז.נ.ה במקרא בהקשר של עבודה זרה מבטא מרידה רוחנית, נהייה אחר אדונים זרים, ואף הרהור עבירה בלב [תורה תמימה, מלבי"ם, רד"צ הופמן]. הכתוב מזהיר כי אם החוטא לא ייענש, אחרים ילמדו ממנו וייגררו אחריו [אבן עזרא]. בקבוצת "הזונים אחריו" נכלל גם הכומר המבצע בפועל את העברת הילד באש, שאמנם אינו נידון בסקילה כמו האב, אך נענש כשותף לעבירה [צפנת פענח].
סביב מהותו של הַמֹּלֶךְ קיימת מחלוקת עקרונית. דעה אחת גורסת כי המולך הוא שמו של פֶּסֶל ספציפי שעבודתו נעשתה באמצעות מסירת ילדים לכומרים והעברתם באש. לפי גישה זו, התוספת "לזנות אחרי המולך" באה ללמד שמי שעובד כל עבודה זרה אחרת בדרך אכזרית זו מתחייב בכרת, גם אם אין זו דרך הפולחן הרגילה של אותו אליל [רש"י, מזרחי]. מנגד, יש הטוענים כי "מולך" אינו שם של אליל מסוים, אלא מילה הנגזרת מ"מלכות", והיא מתארת כל ישות שאדם ממליך עליו כאלוה. לפיכך, הפסוק אינו מדבר על אליל ספציפי, אלא קובע שעצם אקט העברת הילדים לכל כוח נעבד שהוא, ואף לטקסי כישוף ודרישת מתים, הוא החטא שעליו חייבים כרת [רמב"ן].
לבסוף, העונש מתבצע מִקֶּרֶב עַמָּם – עקירה מתוך החברה. עונש אישי זה חל כל עוד העם ברובו שומר על דרך הישר, אך אם החברה כולה נגררת אחר חטאים אלו ומעלימה עין במכוון, העונש כבר אינו כרת ליחיד, אלא יציאה לגלות של העם כולו [העמק דבר].