הפנייה אל כוחות מאגיים כדי לדעת את העתיד מהווה מרידה בהשגחתו הבלעדית של ה׳. הפרשנים עומדים על הסמיכות בין איסור זה לאיסור עבודת המולך שהוזכר בפסוקים הקודמים. כשם שעובד המולך מחפש שליטה על גורלו מחוץ להשגחת ה׳, כך גם הפונה אל האֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים, שהם אנשים המתקשרים עם המתים כדי להתייעץ בהם ולנחש עתידות [ביאור שטיינזלץ, רש"ר הירש].
התורה מכנה פעולה זו במילה לִזְנֹת, שכן התמסרות למשביעי מתים אינה רק שאלה תמימה על העתיד, אלא סטייה מדרך האמת ומרידה בה׳ [פירושי רד"צ הופמן, ביאור שטיינזלץ]. יש המדגישים כי העונש החמור האמור כאן חל דווקא על מי שפונה מתוך כוונה עמוקה לזנות אחריהם, לעומת מי שרק שואל בעצתם שעובר על אזהרה בלבד [העמק דבר].
הפסוק מתמקד בעונש הכרת בידי שמים, אך במקומות אחרים בתורה מופיעה האזהרה הבסיסית למעשה זה במילים "אל תפנו אל האובות", ובסוף פרשה זו מוזכר גם עונש מוות בסקילה בידי בית דין [מלבי"ם, אדרת אליהו, פירושי רד"צ הופמן]. כפל העונשים נועד להבהיר כי גם אם העם יעלימו עין מהחוטא ולא יענישו אותו בעצמם, ה׳ יעניש אותו בעצמו, בדומה לדינו של עובד המולך [אבן עזרא, פירושי רד"צ הופמן].
בפסוק קיימת תחלופה לשונית מעניינת, כאשר הוא פותח בלשון נקבה, וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּפְנֶה, ומסיים בלשון זכר, וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאין בכך קושי תחבירי, שכן המילה נפש במקרא משמשת לעיתים קרובות הן בלשון זכר והן בלשון נקבה. עם זאת, יש מי שמציע כי השינוי רומז ליום הדין העתידי, שבו האדם יקום בגוף ונפש יחד, ואז ייכרת מקרב עמו [ביאור יש"ר].
סיום הפסוק במילים מִקֶּרֶב עַמּוֹ מלמד לא רק על עונשו של החוטא, אלא גם על מצבם של שאר העם. כריתת הנפש החוטאת מתוך הכלל מעידה על כך ששאר הנפשות שלא חטאו ימשיכו להתקיים ולחיות בשלום [פרדס יוסף].