האיסור על משכב בהמה מהווה את אחת ההרחקות החמורות בתורה ממעשים הנוגדים את סדרי הבריאה. פסוק זה, העוסק באישה המקיימת יחסים עם בהמה, מעורר שאלות פרשניות עמוקות באשר לאחריותה של הבהמה, ובאשר למסר המוסרי והרוחני העולה מהענשתה יחד עם האדם.
תחילה, המפרשים מבארים מספר מונחים בפסוק: המילה תִּקְרַב מלמדת שהמעשה נעשה בזדון ובכוונה, והביטוי כָּל בְּהֵמָה בא לרבות כל סוג של בהמה, בין גדולה ובין קטנה [ביאור יש"ר]. המילה לְרִבְעָה משמעותה כדי שהבהמה תזדווג עמה [ביאור שטיינזלץ], והיא משמשת כשם הפועל, על אף הניקוד החריג באות חיריק וללא מפיק באות ה"א בסופה [אבן עזרא, חזקוני].
העונש הניתן לאישה ולבהמה נלמד מהמילים מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם. רוב הפרשנים מסכימים כי צמד המילים "דמיהם בם" בא ללמד שצורת ההוצאה להורג היא בסקילה באבנים, וזאת מתוך גזירה שווה לפסוקים העוסקים בבעלי אוב וידעוני, שם מפורש עונש הסקילה [תורה תמימה, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ, אם למקרא]. כמו כן, מילים אלו חותמות את הדין גם עבור האיש השוכב עם בהמה המוזכר בפסוק הקודם, ומלמדות ששניהם נידונים לסקילה, במשפט המתנהל בפני בית דין של עשרים ושלושה דיינים [ביאור יש"ר, תורה תמימה].
השאלה המרכזית שנידונה בהרחבה היא מדוע התורה מצווה להרוג את הבהמה, הרי אין לה דעת ובחירה חופשית. גישה אחת מציגה שני טעמים מעשיים: האחד הוא שהבהמה היוותה "תקלה" ומכשול שדרכה חטא האדם, והשני הוא מניעת קלון – כדי שאנשים לא יעברו בשוק ויצביעו על הבהמה כמי שבגללה נסקלה אותה אישה [תורה תמימה, מלבי"ם]. מטעמים אלו נלמדים מוסרי השכל כבירים: אם התורה מחמירה כל כך עם בהמה חסרת דעת שגרמה למכשול ומשמידה אותה, קל וחומר שיענש בחומרה אדם המכשיל את חברו בזדון. בנוסף, אם ה' חס על כבודם של חוטאים ומונע את קלונם בהריגת הבהמה, על אחת כמה וכמה שיחוס וישמור על כבודם של צדיקים [מלבי"ם].
גישה נוספת בוחנת את ההבדל בין פסוק זה לפסוק הקודם. בעוד שאצל איש השוכב עם בהמה לא נאמר על הבהמה "דמיה בה", כאן המילים דְּמֵיהֶם בָּם כוללות גם את הבהמה כנושאת באשמה. הסיבה לכך היא שכאשר מדובר באישה, הבהמה היא הצד האקטיבי, והמעשה דורש את התעוררותה ודעתה של הבהמה. בכך שהבהמה באה על מין שאינו מינה, היא פשעה ופרצה את גדרי הטבע, בדומה להשחתה שעשו הבהמות בדור המבול [בכור שור, חזקוני, שד"ל].
סביב שאלת אשמתה של הבהמה מתקיימת מחלוקת רעיונית מעניינת. יש מי שמסביר כי לבהמה אכן אין דעת להבחין בין טוב לרע, והתורה ייחסה לה אשמה רק כדי להרשים ולזעזע את לבבות בני האדם, למען יבינו שכל השותף למעשה נתעב יקבל את עונשו [שד"ל]. מנגד, גישה אחרת דוחה בתוקף את הרעיון שהתורה תשתמש בתיאורים שאינם מדויקים או בהגזמות רק כדי לחנך את העם. לפי תפיסה זו, הבהמה אכן ראויה לעונש מצד עצמה, והדבר רומז לסודות נסתרים של אמונת הגלגול, המלמדים כי ישנה נשמה בתוך הבהמה שצריכה לבוא על עונשה ותיקונה [אם למקרא].