איסור גילוי ערוה עם דודה, בין אם היא אחות האב ובין אם היא אחות האם, טומן בחובו מורכבות משפטית ורעיונית. פרק זה בתורה מוקדש ברובו לפירוט העונשים על איסורי העריות, ולכן בולטת לעין העובדה שכאן הכתוב חוזר לנסח את הדברים בלשון אזהרה.
רוב הפרשנים תמהים מדוע מופיעה שוב האזהרה לֹא תְגַלֵּה, שכבר נאמרה בפרשה הקודמת, במקום לנקוט בלשון עונש כפי שנעשה בשאר העריות בפרק. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכפילות נועדה להרחיב את האיסור וללמד שהוא חל על הדודות בין אם הן אחיות מן האב ובין אם הן אחיות מן האם בלבד. זאת בניגוד לאיסור אשת דוד, החל אך ורק על אשת אחי האב מן האב. התורה בחרה לפרט במפורש גם את אחות האב וגם את אחות האם מכיוון שלכל אחת מהן יש מאפיין ייחודי המחייב התייחסות: משפחת האב נושאת את עיקר ייחוס המשפחה, ואילו הקרבה לאחות האם היא ודאית לחלוטין מבחינה ביולוגית [מזרחי, גור אריה]. בנוסף, הקדמת אחות האם לאחות האב נועדה להדגיש את החידוש שגם היא אסורה באותה מידה, למרות שבאיסור דודה אין איסור מקביל על אשת אחי האם [מלבי"ם, רד"צ הופמן].
סיבה נוספת לבחירה במילה תְגַלֵּה היא למנוע טעות בהבנת היקף האיסור. אילו נכתב "אשר יקח", היה ניתן לחשוב שרק נישואין רשמיים אסורים, ואילו נכתב "אשר ישכב", היה מקום לטעות שנישואין עמה מותרים, שכן נישואים לדודה היו מקובלים לפני מתן תורה. לכן נבחר מונח הכולל בתוכו הן קשר של נישואין והן יחסי אישות מזדמנים [רד"צ הופמן]. מנגד, יש הסבורים כי שינוי הלשון נועד להזהיר את האדם שלא ייקח קרובות משפחה אלו אפילו מתוך כוונה טובה להקים זרע ולהעמיד תולדות, כפי שהיה נהוג לעיתים במסגרת של ייבום [שד"ל].
הנימוק לאיסור מופיע במילים כִּי אֶת שְׁאֵרוֹ הֶעֱרָה, כלומר, קיימת ביניהם קרבת דם הדוקה [ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, מילים אלו משמשות גם כמקור ללימוד הלכתי מרכזי. מכיוון שהאיסור על מגע חלקי, הנקרא העראה, כבר נלמד מאיסור נידה וחל על כל העריות, הפרשנים מסבירים כי המילה הֶעֱרָה כאן באה ללמד שגם מי שמקיים יחסי אישות חלקיים עם בהמה עובר על האיסור [תורה תמימה, אדרת אליהו]. יתרה מכך, הושמטה כאן המילה "מקור" המופיעה בשאר העריות. הסיבה לכך היא שלבהמה, וכן לנשים בעלות מבנה אנטומי ייחודי ללא שולי מעיים (אילונית), אין פרוזדור חיצון, ולכן כל חדירה פוגעת מיד במקור עצמו, והתורה התאימה את לשונה למציאות זו [העמק דבר, הכתב והקבלה].
בסיום נקבע עֲוֹנָם יִשָּׂאוּ, עונש המוטל על שניהם במידה והמעשה נעשה מתוך רצון משותף [אבן עזרא, חזקוני]. בניגוד לפסוקים אחרים המפרטים עונש מוות או ערירות, כאן העונש מנוסח באופן כללי. רוב הפרשנים מסכימים כי משמעות הביטוי היא עונש כרת [ברכת אשר, רד"צ הופמן], אם כי יש המשערים שהכוונה היא שימותו ערירים ללא בנים [שד"ל]. גישה ייחודית מסבירה שהניסוח הכללי נועד לאגד בתוכו שני עונשים שונים הנלמדים מפסוק זה: עונש הכרת החל על גילוי ערוה עם הדודה, ועונש המוות החל על אדם הבא על הבהמה [הכתב והקבלה].