הפסוק מזהיר את עם ישראל לבל יאמצו את מנהגיהם המושחתים של עמי הארץ, ומבהיר כי גירושם של עמים אלו הוא תוצאה ישירה של מעשיהם.
בזיהוי האומות המוזכרות בפסוק, קיימת הבחנה בין הפרשנים. בעוד שיש המסבירים כי המילים בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מכוונות באופן ספציפי לעמים הכנעניים שהיו שטופים בחטאים אלו והפכו אותם לנימוסים ולחוקים קבועים [מלבי"ם], יש המחלקים את הפסוק לשניים: המילה הַגּוֹי מתייחסת למצריים, ואילו המילים אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם מתייחסות לכנענים [אדרת אליהו].
המילה בְּחֻקֹּת זוכה לתשומת לב מיוחדת בשל כתיבתה החסרה (ללא האות ו'). כתיב זה מרמז שמדובר בחוקים גרועים וחסרים [שפתי כהן]. כמו כן, השימוש בלשון יחיד בא ללמד שאין ללכת אפילו אחר חוקותיו של גוי אחד, ולא רק אחר חוקות של עמים רבים [חזקוני]. האיסור מתמקד במניעת הפיכת החטאים, כגון עבודת המולך, כשפים ועריות [ביאור יש"ר], לנימוס מדינה וחוק רשמי. מצב שבו החטא הופך לנורמה חברתית גרוע בהרבה מחטאים פרטיים של יחידים הנובעים מתאווה, והתרופה להיגררות אחר חוקות הגוי היא שקידה בלימוד התורה המיישר את הדעת [העמק דבר].
בביאור המילים וָאָקֻץ בָּם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בלשון מיאוס, גועל ותיעוב. ה' מואס במעשיהם של עמים אלו, בדומה לאדם שקץ ונגעל ממזונו. הפרשנים מדגישים כי השימוש במילה בָּם (ולא "מפניהם") מוכיח שהכוונה היא למיאוס וסלידה מדבר מגונה, שכן המשמעות השנייה של השורש ק.ו.צ – פחד או קוצר רוח מהחיים – אינה שייכת כלפי ה'. מעשיהם היו כה נתעבים, עד שה' מאס בישיבתם בארץ שבה הוא שוכן [ביאור יש"ר]. מתוך גועל זה, ה' גירש אותם מיד מבלי לתת להם עצה או הזדמנות לחזור בתשובה, גם משום שהארץ ממילא לא הייתה ירושת אבותיהם [העמק דבר].
לעומת גישת המיאוס, ישנו פירוש חלופי המבאר את המילה וָאָקֻץ מלשון קיצוץ והכרתה, כלומר שה' קצץ והשמיד אותם [שפתי כהן].