לאחר שבפרק הקודם פירטה התורה את האזהרות והאיסורים החמורים, עובר פסוק זה לפרט את העונשים על אותן עבירות [רוב הפרשנים]. העונש על פולחן המולך מוצב בראש הרשימה משום שהוא מייצג שילוב חמור במיוחד של עבודה זרה, אכזריות רצחנית, וכפירה בהשגחת ה' על פרנסת האדם וקיום זרעו [ספורנו, העמק דבר].
הפסוק פותח במילה תאמר ולא "תדבר". שינוי זה נועד להסביר לעם את ההיגיון וההכרח שבעונש החמור [רש"ר הירש], או לחלופין, להשתמש בלשון רכה יותר, שכן אכזריות כה עמוקה של אדם כלפי יוצאי חלציו היא תופעה כה חריגה ונוגדת את הטבע, עד שאין צורך בציווי נוקשה אלא רק באזהרה למקרה נדיר [שפתי כהן]. הצירוף איש איש... ומן הגר מרחיב את תחולת החוק לכל יושבי הארץ, לרבות גרים, נוכרים, נשים ועבדים, ומדגיש שאיש אינו פטור מחומרת איסור זה [אדרת אליהו, צפנת פענח].
העבירה מתוארת במילים אשר יתן מזרעו למלך. פולחן המולך כלל מסירת ילדים לידי כמרים והעברתם באש. יש מן הפרשנים המסבירים כי מדובר בהעברה סמלית באש שנבעה מאמונה טפלה ופחד כי הילד ימות אם לא יוקדש לאליל [רבנו בחיי, רד"צ הופמן], בעוד אחרים קובעים כי מדובר בשריפת הילד חיים, תוך הכאה בתופים כדי להחריש את זעקותיו [שפתי כהן, מלבי"ם].
מתוך המילה מזרעו (מקצת מזרעו) לומדים הפרשנים הבחנה מהותית ועמוקה: עונש המוות הארצי חל רק על מי שהקריב חלק מילדיו. מיתתו בבית דין מהווה עבורו כפרה, שכן הותיר אחריו זרע שעשוי לעבוד את ה'. אך מי שהעמיק חטא והקריב את כל זרעו, עוונו כה כבד עד שאין לו כפרה במיתת בית דין. הוא פטור מעונש אנושי, ודינו מסור לשמיים לעונש כרת נצחי, מידה כנגד מידה על שהכרית את זרעו [רבנו בחיי, צרור המור, נתינה לגר].
הפסוק קובע תחילה מות יומת, כלומר הוצאה להורג על ידי בית הדין [רש"י]. אולם מיד מוסיף כי עם הארץ – הציבור כולו – הוא שיוציא את הפסק אל הפועל. הפרשנים מציעים מספר גישות לתפקידו של "עם הארץ": הגישה המרכזית היא שאם לבית הדין אין מספיק כוח, סמכות או אומץ להעניש את החוטא, חובה על הציבור להתערב ולסייע [רש"י, תורה תמימה]. גישה אחרת מסבירה שחטא המולך מסלק את השכינה ומחריב את הארץ, ולכן החוטא נחשב כרודף המסכן את הציבור כולו. בשל כך, העם אינו ממתין להליכים משפטיים אלא פועל מתוך קנאות וזעם כדי לבער את הרע [העמק דבר, שפתי כהן, מיני תרגומא]. בנוסף, הכינוי "עם הארץ" מדגיש את הקשר ההדוק בין העם לאדמתו – זהו העם שבזכותו נבראת הארץ, והוא יזכה לרשת אותה רק בזכות קיום מצוות אלו וטיהור הארץ מטומאה [רש"י, גור אריה, רש"ר הירש].
סיום הפסוק, ירגמהו באבן, נכתב בלשון יחיד ("אבן" ולא "אבנים"). מכך לומדים שאם החוטא מת מאבן אחת גדולה, די בכך, מתוך רצון למעט בצערו ולקיים "ואהבת לרעך כמוך" אפילו בשעת ההוצאה להורג [רלב"ג, מלבי"ם]. לחלופין, האבן האחת והגדולה מסמלת את חרון האף של הציבור, המבקש לסיים את חייו של האכזר מיד, מבלי להאריך את התהליך בזריקת אבנים קטנות [שפתי כהן]. עצם ההשלכה על האדמה או רגימתו באבן מסמלת את התקוממותה של הארץ עצמה, אשר מסרבת לשאת עליה אדם שהשחית את צלם האלוהים בדרך כה מתועבת [רש"ר הירש, רד"צ הופמן].