איסור הניאוף ניצב בחזית חוקי הצניעות והעריות, שכן הוא מאיים על קדושת מוסד הנישואין ועל שלמות החברה האנושית. בניגוד לחטאים מיניים אחרים שעשויים להוות פגיעה בצו האלוקי בלבד, הניאוף מגלם בתוכו רעה כפולה: זוהי מרידה כלפי ה', ובמקביל פגיעה ישירה, חברתית ומוסרית, באדם אחר [ביאור שטיינזלץ, ברכת אשר, רד"צ הופמן].
הפועל יִנְאַף מיוחד בתורה אך ורק לתיאור יחסים אסורים עם אשת איש. שורש המילה טומן בחובו שתי משמעויות עמוקות: האחת, מלשון הטיה והפניה, שכן האשה מפנה את עצמה מבעלה החוקי אל אדם זר [רש"ר הירש]. השנייה, מלשון "אף" וחימה, שכן מעשה זה מעורר את קנאתו וזעמו של הבעל הנבגד [מלבי"ם]. הכתוב גם מבחין בין שימוש בפועל בבניין קל (נאף), המתייחס לעצם מעשה הבעילה או לאשה הנפעלת, לבין שימוש בבניין פיעל (מנאף), המתאר אדם היוזם, מפתה ועושה מעשים כדי לעורר את תשוקת הצד השני [הכתב והקבלה].
התורה פותחת במילה וְאִישׁ, ורוב הפרשנים מסכימים כי המטרה היא למעט קטן שטרם הגיע לגיל מצוות. אף על פי שברור כי קטן אינו בר עונשין, התורה הוצרכה להדגיש זאת כאן כדי ללמד שאמנם האשה הגדולה שחטאה עמו תיענש על מעשיה, אך הוא עצמו פטור ממוות [שפתי חכמים, ברטנורא, גור אריה].
במרכז הכתוב בולטת כפילות לשונית: אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת־אֵשֶׁת אִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת־אֵשֶׁת רֵעֵהוּ. הפרשנים מציעים שני נתיבים מרכזיים להבנת חזרה זו. במישור ההלכתי, הכפילות נועדה למעט מקרים שבהם אין תוקף חוקי לנישואין. המילים אֵשֶׁת אִישׁ ממעטות אשת קטן, והמילים אֵשֶׁת רֵעֵהוּ ממעטות אשת גוי, ומכאן נלמד היסוד שאין מושג של קידושין לקטן ולגוי [רש"י, רשב"ם, רבנו בחיי, רלב"ג, גור אריה].
לצד זאת, במישור המוסרי והחברתי, הכפילות נועדה להדגיש את חומרת האיסור ולשלול תפיסות מעוותות. התורה מדגישה אֵשֶׁת רֵעֵהוּ כדי לקבוע שהעונש עומד בתוקפו גם אם הבעל מסכים למעשה. בחברות שבהן אנשים נהגו להחליף את נשותיהם מתוך הסכמה הדדית, עלולה הייתה לצמוח המחשבה שאיסור אשת איש תלוי רק ב"בעלות" של הבעל, ואם הוא מוחל – האיסור פוקע. לכן התורה מבהירה שהניאוף הוא פשע נגד עצם קדושת הנישואין, ואפילו אם המעשה נעשה ברצון הבעל, החטא נותר בעינו ודינו מוות [תורה תמימה, ביאור יש"ר, רש"ר הירש, העמק דבר, רד"צ הופמן]. כמו כן, הכפילות באה להזהיר מפני בגידה בתוך מעגלים חברתיים קרובים, וקובעת כי איש אינו רשאי "לנקום" את בגידת אשתו באמצעות ניאוף עם אשת חברו; כל מעשה ניאוף עומד בפני עצמו ומחייב עונש [תולדות יצחק, צאינה וראינה].
על מעשה זה גוזרת התורה מוֹת־יוּמַת. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכל מיתה האמורה בתורה סתם, מבלי לפרט את סוג ההוצאה להורג, היא מיתת חנק. מסקנה זו נובעת משתי סיבות: ראשית, חנק נחשבת למיתה הקלה מבין ארבע מיתות בית דין, וכל עוד התורה לא החמירה במפורש, יש לדון את החוטא בעונש הקל ביותר. שנית, נלמדת גזירה שווה מ"מיתה בידי שמים" – כשם שמוות טבעי אינו מותיר רושם, חבורה או דימום חיצוני, כך גם מיתת בית דין הסתמית צריכה להיות כזו שאינה מותירה רושם בגוף, והיא החנק [מזרחי, שפתי חכמים, רלב"ג, מלבי"ם, גור אריה].
הכתוב נחתם במילים הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת, המלמדות כי שני השותפים לעבירה נושאים באחריות זהה ונענשים יחד [ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, התואר "נואפת" שמור אך ורק לאשה שהשתתפה במעשה מרצונה החופשי; במקרה שהייתה אנוסה ונכפתה למעשה, היא אינה נקראת בשם זה ופטורה מכל עונש [אבן עזרא].