איסור לקיחת אשת האח מציג מורכבות ייחודית במערכת דיני העריות, שכן זהו קשר שבתנאים מסוימים אסור באיסור חמור, ובתנאים אחרים עשוי להוות מצווה. התורה בוחרת להשתמש במינוחים ספציפיים כדי להגדיר את טיב המעשה ואת תוצאותיו.
הכתוב משתמש בפועל יִקַּח, המרמז על לקיחה לאישה, אף על פי שבדרך כלל אין קידושין תופסים בעריות. הסיבה לכך היא שקשר זה עשוי להיות מותר במקרה של מצוות ייבום, והכתוב בא להזהיר מפני לקיחתה גם במקרים שהאח גירש אותה או מת [ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ].
הביטוי המרכזי והייחודי בפסוק הוא ההגדרה נִדָּה הִוא. הפרשנים מציגים שלוש גישות עיקריות להבנת דימוי זה:
הגישה הראשונה, הלשונית, מסבירה כי אין הכוונה לטומאת נידה של שפע דם ממש, אלא המילה נגזרת מלשון ריחוק ונידוי. כלומר, עצם מעשה השכיבה הזה הוא מאוס, מנודה, ויש להתרחק ממנו [רש"י, שד"ל, רבנו בחיי, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, פירושי רד"צ הופמן].
הגישה השנייה, הרעיונית, מתמקדת בקווי הדמיון שבין אשת אח לאישה נידה. רוב הפרשנים מסבירים כי כשם שאישה נידה אסורה לזמן מסוים אך לאחר מכן חוזרת להיות מותרת לבעלה, כך אשת אח אסורה בחייו, אך עשויה להיות מותרת לאחר מותו אם מת ללא בנים, לשם מצוות ייבום. דווקא בגלל היתר פוטנציאלי זה, אדם עלול לטעות ולחשוב שמותר לו לקחת את אלמנת אחיו גם אם השאיר אחריו בנים, מתוך כוונה טובה לדאוג להם ולשמש להם כאב. לכן התורה מדגישה שדינה כנידה – למרות שיש לה שעת היתר, בשעת איסורה העונש עליה חמור [הטור הארוך, רבנו בחיי, מלבי"ם, בכור שור, חזקוני, אבן עזרא, הכתב והקבלה, רש"ר הירש]. השוואה זו משמשת את חז"ל גם כדי לדייק שהפסוק עוסק ספציפית באשת אחיו מאביו, שכן רק בה קיים מנגנון הייבום המתיר אותה, בניגוד לאשת אחיו מאמו, אם כי קיימת מחלוקת תלמודית באשר למעמדה המדויק של אשת אח מהאם [תורה תמימה על התורה, מלבי"ם, העמק דבר, אדרת אליהו, פירושי רד"צ הופמן].
הגישה השלישית היא הלכתית. חכמים דרשו מהמילה נִדָּה השוואה לדיני נידה, כדי ללמד שהאיסור חל כבר משלב תחילת הביאה (הנקרא "העראה") [רש"י, הטור הארוך, רבנו בחיי, בכור שור]. עם זאת, פרשנים מאוחרים יותר מעירים כי המסקנה התלמודית הסופית לומדת הלכה זו מפסוק אחר המתייחס לכלל העריות, ודוחה את הלימוד הספציפי מפסוק זה [תורה תמימה על התורה, משכיל לדוד, הכתב והקבלה].
באשר לעונש, התורה קובעת עֲרִירִים יִהְיוּ. הפרשנים עומדים על ההבדל בין ביטוי זה לבין העונש "ערירים ימותו" שנכתב בפסוק הקודם לגבי הבא על דודתו. ההבחנה היא שאם יש לאדם בנים בזמן העבירה, הוא יקבור אותם בחייו וזהו "ערירים ימותו", אך אם עבר את העבירה כשעוד לא היו לו בנים, העונש עֲרִירִים יִהְיוּ קובע שהוא יישאר במצבו זה ולא ייוולדו לו בנים לעולם [רבנו בחיי, ביאור יש"ר, פירושי רד"צ הופמן].
במבט רחב על הפרק, העריות המוזכרות כאן כבר הופיעו בפרשת קודמת ("אחרי מות"), והן נשנות כאן כדי לפרט את עונשן. בולט בהיעדרו עונשה של אחות האישה, ויש המבארים שהתורה נמנעה מלהזכיר את עונשה כאן מתוך כבוד ליעקב אבינו, שנשא שתי אחיות [רבנו בחיי, פירושי רד"צ הופמן].