ויקרא, פרק כ׳, פסוק כ״ה

פרשת קדושים

Leviticus 20:25Sefaria

וְהִבְדַּלְתֶּ֞ם בֵּֽין־הַבְּהֵמָ֤ה הַטְּהֹרָה֙ לַטְּמֵאָ֔ה וּבֵין־הָע֥וֹף הַטָּמֵ֖א לַטָּהֹ֑ר וְלֹֽא־תְשַׁקְּצ֨וּ אֶת־נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֜ם בַּבְּהֵמָ֣ה וּבָע֗וֹף וּבְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר תִּרְמֹ֣שׂ הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־הִבְדַּ֥לְתִּי לָכֶ֖ם לְטַמֵּֽא׃

ההקפדה על מאכלות מותרים ואסורים אינה רק מערכת כללים תזונתית, אלא נדבך מהותי בייעודו הרוחני של עם ישראל. כשם שה' הבדיל את ישראל מן העמים, כך נדרשים ישראל להבדיל בין המאכלים, ובכך להתרחק מן התאוות החומריות המעבות את הנפש, ולשמור על זכות השכל והמוכנות לקרבת ה' [רלב"ג, רש"ר הירש, בכור שור, ביאור שטיינזלץ]. יתרה מזאת, סמיכות הפסוק לפרשת העריות מלמדת כי השמירה ממאכלות אסורים כרוכה בשמירה מפני חטאים מוסריים ופריצות [פרדס יוסף].

הציווי וְהִבְדַּלְתֶּם אינו מכוון להבחנה חזותית פשוטה בין בעלי חיים שונים, כגון בין פרה לחמור, שהרי הבדל זה ניכר לעין. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שההבדלה מתבטאת בפעולת האדם, ובעיקר בהלכות שחיטה. התורה דורשת הבחנה דקה מן הדק, כמלוא השערה, בין בהמה שנשחט רוב הקנה שלה והיא טהורה ומותרת, לבין בהמה שנשחט רק חצי הקנה שלה והיא טמאה ואסורה [רש"י, מזרחי, גור אריה, תורה תמימה]. בנוסף, ההבדלה דורשת מהאדם להתרחק מן האיסור ולנקוט משנה זהירות [העמק דבר]. ציווי דומה כבר הופיע בפרשת שמיני, והפרשנים מסבירים כי בעוד ששם הדגש הוא על טומאת נבלות, הפסוק כאן מתמקד באיסור האכילה עצמו [משכיל לדוד, ברטנורא].

יש לשים לב לשינוי המכוון בסדר המילים בפסוק: בבהמות נאמר בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה, ואילו בעופות הסדר הפוך, וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר. מפרשים רבים מסבירים זאת על פי הכלל שנוח יותר לברור את המיעוט מתוך המרובה. בבהמות, המינים הטהורים הם המיעוט (עשרה מינים בלבד), ולכן הם מוזכרים ראשונים כמי שיש להבדילם. לעומת זאת, בעופות המינים הטמאים הם המיעוט (עשרים וארבעה מינים), ולכן ההבדלה מתחילה בהם [תורה תמימה, חזקוני, הכתב והקבלה]. בנוסף, אלו הם המינים המפורשים בשמותיהם בתורה, בעוד השאר נלמדים מכלל לאו הן [אבן עזרא, ברכת אשר].

הפסוק מזהיר וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם, שכן אכילת מאכלים אסורים מחדירה זוהמה רוחנית ופוגמת בנפש הישראלית, ואף מטמאה את האדם במחשבה ובדיבור, ולא רק במגע פיזי [ספורנו, שטיינזלץ, אבן עזרא]. המילה לְטַמֵּא בסוף הפסוק מתפרשת על ידי רש"י ומפרשיו במשמעות של "לאסור" – כלומר, בעלי חיים אלו נאסרו עליכם באכילה על ידי פעולותיכם. מנגד, יש הלומדים מסמיכות המושגים בפסוק היקש הלכתי: כשם שטומאת שרצים חלה בשיעור קטן של עדשה, כך גם איסור האכילה של שרצים אלו מחייב בשיעור של עדשה, בשונה מרוב איסורי האכילה ששיעורם בכזית [תורה תמימה, אדרת אליהו].

רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״ל
פסוק כ״ד
פסוק כ״ו

נעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?

עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.

תרמו עכשיו

מה דעתכם על הפירוש?

התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!

ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.