התורה מציגה איסור חמור על קיום יחסי אישות עם דודה, ומפרטת לצד החטא את עונשו הקשה הנגזר משמיים ומבוצע בעולם הזה.
המונח דֹּדָתוֹ מתייחס באופן ספציפי לאשת הדוד. הפרשנים מסכימים כי מדובר דווקא באשת אחי האב, שכן המילה "דוד" במקרא מציינת אך ורק קירבה מצד האב, בעוד שאשת אחי האם אסורה רק מגזירת חכמים [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו]. מעניין לציין את ההבחנה שעורכים הפרשנים בין איסור הנישואין לדודה לבין ההיתר לשאת בת אח; מאחר שבאופן טבעי הבעל נוהג סמכות כלפי אשתו, נישואין לדודה יפגעו בכבודה הראוי ויגרעו ממעמדה, ולכן הם נאסרו [תיבת גמא, פרדס יוסף]. ייתכן גם שבעת העתיקה היה נהוג שאחיין ייבם את אשת דודו שמת, ולכן התורה הוצרכה לאסור זאת באופן מוחלט ולהעניש על כך בהכרתת השם [רד"צ הופמן].
העונש על מעשה זה מוגדר במילים עֲרִירִים יָמֻתוּ. משמעות המילה ערירי היא אדם בלא ילדים, המצוי בבדידות היסטורית וזמנו תם מבלי להותיר המשכיות [רש"י, אבן עזרא, רש"ר הירש]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שעונש ייחודי זה נכתב כאן כדי ללמד על מהותו של עונש ה"כרת" האמור בכל איסורי העריות. כלומר, כרת אינו רק קיצור ימיו של החוטא, אלא גם הכרתת זרעו [רש"י, מזרחי]. עם זאת, מובהר כי הפגיעה בזרע חלה רק על בנים קטנים שטרם רכשו זכות עצמאית משלהם, ולא על ילדים בוגרים [שפתי חכמים, גור אריה]. בסופו של דבר, ההשגחה העליונה לא תאפשר לחוטא להעמיד צאצאים שיחיו אחריו [רשב"ם].
הפרשנים עומדים על הבדל לשוני מעניין בין פסוק זה, שבו נאמר עֲרִירִים יָמֻתוּ, לבין הפסוק העוקב (העוסק באשת אח) שבו נאמר "ערירים יהיו". שילוב שתי הלשונות הללו בא לכסות את כלל המצבים האפשריים של העונש: אם בשעת החטא כבר היו לאדם ילדים, הוא עתיד לקבור אותם בחייו ולהיוותר ערירי, ואם לא היו לו ילדים בשעת המעשה, הוא יישאר במצבו ולא יזכה להוליד זרע עד יום מותו [רש"י, תורה תמימה, שפתי חכמים].