התורה מתייחסת בחומרה רבה לפגיעה בתא המשפחתי, ובפרט לבגידה העמוקה המתרחשת כאשר בן מקיים יחסי אישות עם אשת אביו. מעשה זה אינו רק חטא מיני, אלא קלון, עיוות של הסדר הטבעי ופגיעה אנושה בכבוד המשפחה.
הכתוב בוחר להשתמש בפועל יִשְׁכַּב, ולא במונחים אחרים. הבחירה במילה זו אינה מקרית; בעוד שהתורה משתמשת בלשון "ביאה" לתיאור זיווג כשר שנועד לפריה ורבייה, המילה "שכיבה" משמשת לתיאור ביאות אסורות שכל מטרתן היא סיפוק תאווה גופנית. לשון זו מבטאת ירידה והשפלה, שכן החוטא מוריד את מעלת נפשו השכלית ומשווה את עצמו לבהמה הפועלת מתוך יצר בלבד [הכתב והקבלה].
באשר לזהותה של אֵשֶׁת אָבִיו, רוב הפרשנים מסכימים כי האיסור והעונש חלים באותה מידה בין אם מדובר באמו של החוטא ובין אם מדובר באשתו של האב שאינה אמו. יתרה מזאת, ההלכה קובעת כי איסור זה עומד בעינו גם לאחר מותו של האב [מלבי"ם, חזקוני, אדרת אליהו, רד"צ הופמן].
ההכרזה כי במעשה זה עֶרְוַת אָבִיו גִּלָּה, מדגישה את גודל הזוועה. זהו אינו רק חטא כלפי האישה, אלא דבר חמור ביותר [אבן עזרא] שמהותו היא ביזיון וקלון ישיר לאב, שכן החרפה תלויה בו [ביאור שטיינזלץ, ביאור יש"ר, מלבי"ם]. הפגיעה באב נובעת גם מהעיוות הטבעי שבערבוב זרע האב וזרע הבן באותה אישה [רלב"ג]. מעבר לפגיעה באב הבשר ודם, ישנו רובד רוחני עמוק יותר שבו הפגיעה היא כלפי "האב העליון", ה׳, ולכן החטא כה חמור [שפתי כהן].
העונש על מעשה זה הוא מוחלט: מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם. התורה מדגישה ששניהם נענשים יחד, שכן גם האישה נושאת באחריות מלאה על כך שגרמה או סייעה לחטא להתרחש [רד"צ הופמן]. הביטוי החותם את הפסוק, דְּמֵיהֶם בָּם, אינו רק תיאור של אשמה, אלא מונח משפטי מדויק. הפרשנים מסכימים כי בכל מקום שבו מופיע ביטוי זה בתורה בהקשר של עונש מוות, הכוונה היא לעונש סקילה באבנים, כפי שנלמד מהשוואה לפסוקים אחרים שבהם הדבר מפורש [תורה תמימה, נתינה לגר].