התורה אוסרת באופן מוחלט קיום יחסי אישות בין גברים, ומטילה אחריות שווה ועונש חמור על שני השותפים למעשה, בתנאי שנעשה מתוך רצון חופשי. הכתוב מדגיש את חומרת המעשה ומגדיר אותו כתועבה, כדי להרחיק את בני ישראל ממנהגי הגויים והכנענים שאצלם מעשים אלו היו נפוצים ומקובלים. מקומו של איסור זה ברשימת העריות נקבע כאן משום שעונשו בסקילה, בדומה לאיסורים הקודמים לו, בניגוד לאיסורים הבאים אחריו שעונשם בשריפה [פירושי רד"צ הופמן].
בניתוח המילים וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר, הפרשנים מבחינים בדקות הלשונית שבין המונחים. המילה "איש" מתייחסת לאדם בוגר, ולכן הצד הפעיל במעשה חייב להיות גדול. לעומת זאת, המילה "זכר" היא כללית יותר וכוללת גם קטן, כך שהאיסור מתקיים ללא קשר לגילו של הצד הסביל [תורה תמימה, מלבי"ם]. השימוש במילה אֶת במקום "עם" אינו מקרי; בעוד שהמילה "עם" מציינת לרוב שכיבה שלא כדרכה, המילה "את" מבטאת השתתפות מלאה של הנשכב ומלמדת שהאזהרה חלה גם עליו [מלבי"ם, אילת השחר].
הביטוי מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה נכתב בלשון רבים, ומכך לומדים הפרשנים הלכה כפולה. מצד אחד, הפסוק משווה את משכב הזכור לביאה באשה, ומגדיר שהאיסור חל רק כאשר מתבצעת חדירה ממשית, בדומה למכחול הנכנס לתוך שפופרת, ומוציא מכלל זה מעשים חיצוניים של חיכוך ללא חדירה [רש"י, שפתי חכמים, גור אריה, חזקוני]. מצד שני, מתוך ההשוואה הכפולה של המילה "משכבי", חכמים לומדים שגם באשה ישנן שתי דרכי ביאה – כדרכה ושלא כדרכה – ועל שתיהן חייבים באותה מידה באיסורי עריות [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו].
הפסוק חותם בקביעה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם, המדגישה את האחריות המשותפת. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהעונש החל על שניהם – מוֹת יוּמָתוּ בסקילה – מותנה בכך שהמעשה נעשה בהסכמה מלאה, אך אם הצד הנשכב היה אנוס, הוא פטור. למרות שייתכן כי רק הצד הפעיל נהנה פיזית מן העבירה והצד הסביל לא הפיק ממנה הנאה דומה, שניהם אשמים באותה מידה. עצם ההסכמה להשתתף במעשה משוקץ ומתועב מהווה מרידה בה', ולכן שניהם נושאים באשמה שווה [בכור שור].