הפסוק עוסק במקרה החמור שבו אדם מקיים יחסי אישות עם אישה ועם אמה או בתה. מצב שבו שתי נשים בעלות קרבת דם כה הדוקה מעורבות בחייו, במחשבתו ובדמיונו של אדם אחד, מוגדר בתורה כזִמָּה [ביאור שטיינזלץ]. המילה זִמָּה נגזרת מהשורש ז.מ.מ, המורה על מחשבה עמוקה ותכנון, ובהקשר זה היא מבטאת השתקעות מוחלטת של המחשבה בתאוות זנות וטומאה [מלבי"ם, אבן עזרא]. יש המפרשים כי מעשה זה חמור במיוחד משום שאין בו יצר טבעי, שכן היצר אינו מתגרה בקרובי משפחה, ולכן עשייתו נובעת מכוונה רעה ולהכעיס [שפתי כהן].
התורה מדייקת ומשתמשת בפועל יִקַּח ולא במונח של שכיבה, כדי ללמד שהאיסור והעונש חלים רק כאשר יחסי האישות הראשונים נעשו בדרך של נישואין וקידושין. כלומר, רק אם האדם נשא אישה כדין, נאסרות עליו קרובותיה. לעומת זאת, אם פיתה או אנס אישה, קרובותיה אינן נאסרות עליו בעונש זה [מלבי"ם, אדרת אליהו, פירושי רד"צ הופמן]. אף על פי שהפסוק מזכיר במפורש רק אִשָּׁה וְאֶת אִמָּהּ, הפרשנים מסכימים כי באמצעות גזירות שוות מפסוקים אחרים, הדין מורחב וכולל שלושה דורות למעלה ולמטה, כגון בתה, נכדתה, חמותו וסבתה של אשתו [תורה תמימה, חזקוני, רש"ר הירש].
העונש על מעשה זה הוא בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ. הפרשנים מסבירים כי אין מדובר בשריפת הגוף באש חיצונית, אלא ב"שריפת נשמה והגוף קיים", המבוצעת על ידי יציקת מתכת רותחת לתוך גופו של הנידון, עונש הפוגע ישירות באיברים הפנימיים המקושרים לתאוות החטא [רלב"ג, רש"ר הירש, פירושי רד"צ הופמן].
קושי פרשני מרכזי מתעורר סביב המילה וְאֶתְהֶן (ואותן, בלשון רבים). לכאורה, הפסוק מצווה לשרוף את האיש יחד עם שתי הנשים. אולם, האישה הראשונה שנישא לה נלקחה בהיתר גמור ולא חטאה, ואם כן כיצד ייתכן שתיענש? סביב שאלה זו התפתחו מספר גישות:
הגישה המרכזית, המובאת בשם רבי ישמעאל, גורסת כי המילה וְאֶתְהֶן מורכבת למעשה משתי מילים: "את הן", כאשר המילה "הן" מקורה בלשון יוונית ומשמעותה "אחת". לפיכך, הכוונה היא שישרפו את האיש ואת אחת מהנשים בלבד - את זו שנלקחה באיסור [רש"י, בכור שור, מזרחי]. גישה פשטנית יותר באותו כיוון מסבירה שהתורה נקטה בלשון רבים כדי ללמד שהעונש יכול לחול על כל אחת מהן, תלוי בסדר הנישואין: אם נשא את האם תחילה - הבת תישרף, ואם נשא את הבת תחילה - האם תישרף [בכור שור, חזקוני].
מנגד, גישתו של רבי עקיבא היא שהמילה וְאֶתְהֶן אכן מתייחסת לשתי הנשים, אך לא כדי לענוש את שתיהן, אלא כדי להתנות את העונש. כלומר, עונש השריפה יחול על האיש ועל האישה השנייה רק בתנאי ששתי הנשים עדיין בחיים בזמן המעשה. אם אשתו הראשונה כבר מתה, והוא חטא עם קרובתה, העבירה קלה יותר ואין בה עונש שריפה [מזרחי, תורה תמימה, הכתב והקבלה].
גישה חריגה טוענת כי האישה הראשונה אכן נענשת ונשרפת, אך זאת רק במקרה שידעה על כך שבעלה לקח את קרובתה, ובכל זאת בחרה להישאר עמו ולהמשיך לחיות עמו כבעל ואישה [שד"ל]. פרשנות זו נדחית בתוקף על ידי פרשנים אחרים בטענה שאין בידה של האישה לגרש את עצמה בעל כורחו של בעלה, ולכן אין להטיל עליה אשמה [אם למקרא].
סיום הפסוק, וְלֹא תִהְיֶה זִמָּה בְּתוֹכְכֶם, מבהיר את מטרת העונש החמור: ביעור הטומאה ועקירת מחשבות הזנות מתוך מחנה ישראל הקדוש, כדי לשמור על טהרתו [פירושי רד"צ הופמן, ביאור שטיינזלץ].