קריאתו של ה' לישראל להתקדש מהווה נקודת חיבור ייחודית בין המאמץ האנושי לבין ההבטחה האלוהית. הפסוק אינו רק ציווי, אלא גם תיאור של תהליך רוחני שבו האדם מתנתק מן החומריות הנמוכה ומתרומם אל עבר הידמות לבוראו, תוך שהוא זוכה לסיוע משמים.
הפרשנים נחלקו בשאלה מהי אותה קדושה הנדרשת במילה וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם. הגישה המרכזית בקרב חלק מהפרשנים היא כי מדובר בפרישות מעבודה זרה, מאמונות טפלות ומכוחות האופל של חוקות הגויים, כפי שמוזכר בפסוקים הקודמים [רש"י, רש"ר הירש, אדרת אליהו, משכיל לדוד]. לעומתם, גישה אחרת גורסת כי הקדושה מתייחסת לפרישות מאיסורי עריות, הנושא שנידון בפסוקים הבאים מיד לאחר מכן [ספורנו]. יש מי שמגשרים על הפער ומסבירים כי כל חטא של עבודה זרה נחשב גם הוא לסוג של זנות רוחנית [שפתי חכמים], וכי מהות הקדושה בשני התחומים היא אחת: פרישה ממעשים פחותים, חומריים ובהמיים, והתעלות אנושית מעליהם [גור אריה].
מעבר להקשרים הספציפיים, פרשנים אחרים מרחיבים את מושג ההתקדשות. יש הרואים בכך דרישה לקדש את עצמנו גם בדברים המותרים לנו בחיי היום-יום, בדומה לקדושה ששרתה במעמד הר סיני [חתם סופר], ויש המפרשים זאת כקדושת הפרנסה והחיים השוטפים, שבהם האדם דבק בה' דרך תפילה וקרבנות [העמק דבר]. ההתקדשות חודרת אפילו לרגעים האינטימיים ביותר; אדם המקדש עצמו בשעת חיבור אישות מושך נשמה קדושה וטהורה אל הילד שייוולד, מה שמבטיח שבעתיד הוא יקיים את מצוות ה' מתוך חיבה ואהבה טבעית ולא ימשך אחר עבודה זרה [שפתי כהן]. חז"ל אף הרחיבו קדושה זו לפעולות יומיומיות פשוטות, ודרשו את הפסוק על נטילת מים ראשונים ואחרונים בסעודה [מנחת שי].
הקשר בין תחילת הפסוק להמשכו, וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, מוסבר על ידי רוב הפרשנים כקשר של סיבה ותוצאה, או מאמץ והבטחה. וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם הוא הציווי המוטל על האדם להיטהר, להתרומם ממחשבות ומעשים בזויים ולעשות את ההשתדלות מצידו. לעומת זאת, וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים היא ההבטחה האלוהית שאם האדם יעשה את שלו – הוא יזכה לסיוע משמים ויהפוך לקדוש באמת [אור החיים, ביאור יש"ר, העמק דבר, אלשיך, רד"צ הופמן]. קדושה זו מרוממת את בני ישראל עד למדרגת מלאכים [אור החיים]. יתרה מכך, בניגוד לאומות העולם, עם ישראל ניחן בקדושה פנימית ומהותית כזרע קודש, והמצוות נועדו לעורר ולהעצים את הטהרה הטבעית הזו. הדבר משול ליצור טהור שרחיצתו במים מועילה לו ומנקה אותו, בניגוד ליצור טמא ששום מים שבעולם לא יטהרוהו [אדרת אליהו - ר' יוסף חיים]. קדושה זו נועדה להכשיר את העם ואת משפחותיו להיות ראויים להשראת השכינה בתוכם [ספורנו], והיא מחייבת אף את הגר התושב החי בארץ הקדושה [אבן עזרא].
סיום הפסוק, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, מספק את הנימוק והמניע לכל התהליך. ה' הוא מקור הקדושה המוחלטת, והוא המשגיח והמנהיג את עמו [רד"צ הופמן, העמק דבר, שטיינזלץ]. פרשנים מדגישים כי הדרישה לקדושה אינה נובעת מצורך של ה' בכבוד, אלא נועדה אך ורק לטובתם ולרוממותם של בני ישראל. כשם שחוקים בעלי היגיון אנושי, כגון איסור רצח וכיבוד הורים, נועדו לשמור על החברה מכיליון, כך גם החוקים שאין להם טעם מובן בשכל האנושי (ה"חוקים") הם בגדר "תרופה" רוחנית מאת הרופא האלוהי. הם נועדו לקדש את האדם, להבדיל אותו מן העמים ולשמור עליו מפני טומאה, ולכן על האדם לקיימם באהבה ובביטחון מלא בבוראו, גם כשאינו מבין את טעמם [אלשיך, צרור המור].