המשפחה וסמכות ההורים הם עמודי התווך של החברה האנושית ושל קיום התורה. זלזול ופגיעה בהורים אינם רק חטא אישי, אלא חתירה תחת אושיות החברה ומרד כלפי שמיים. ה׳, האב והאם הם שלושה שותפים ביצירת האדם, ולכן הפוגע בהוריו נחשב כמי שפוגע בבוראו [רמב"ן, ספורנו, בכור שור, חזקוני]. מיקומו של הציווי, מיד לאחר האזהרה הכללית לשמור את חוקי ה׳ ולפני פירוט העונשים על גילוי עריות, נועד להדגיש כי אדם המורד בהוריו ממילא לא יקבל עליו את חוקי התורה ויגיע לחטאים חמורים, וכן משום שחטאי העריות פוגעים בבירור זהות האב ומובילים למצב שבו הבן יקלל את אביו [ספורנו, הטור הארוך, רש"ר הירש].
התורה פותחת במילים כִּי אִישׁ אִישׁ, וכפילות המילה באה ללמד שהדין אינו חל רק על גבר, אלא הכתוב מרבה גם אישה, שאף היא חייבת בעונש זה במידה שווה [אור החיים, תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו]. המונח יְקַלֵּל אינו מתייחס לכל גידוף באשר הוא, אלא מוגדר במדויק כקללה הנאמרת תוך שימוש בשמו המפורש של ה׳ [מלבי"ם, ביאור יש"ר].
הביטוי אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ מציין את ההורים הביולוגיים הוודאיים. הפרשנים מדגישים כי החיוב חל אך ורק על קללת האב או האם עצמם, ומוציא מכלל זה קללת סב או סבתא, וכן מקרים שבהם זהות ההורים מוטלת בספק [תורה תמימה, חזקוני, צפנת פענח]. אף שהכתוב מחבר את האב והאם יחד באות וי"ו, מסכימים הפרשנים כי אין צורך שיקלל את שניהם יחד כדי להתחייב, אלא די בכך שיקלל אחד מהם, את אביו או את אמו, כדי להתחייב בעונש החמור [תורה תמימה, הכתב והקבלה, ביאור יש"ר].
בסוף הפסוק חוזרת התורה ומדגישה: אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל. כפילות זו נראית לכאורה מיותרת, אך היא נועדה להרחיב את הדין וללמד כי איסור קללת הורים אינו פוקע עם פטירתם. בניגוד לאיסור הכאת הורים, ששייך מטבעו רק בחייהם, אדם המקלל את הוריו חייב בעונש גם אם עשה זאת לאחר מותם [רש"י, מזרחי, תורה תמימה, בכור שור]. גישה נוספת בקרב הפרשנים רואה בחזרה זו קריאת זעזוע של התורה, המבטאת תדהמה על עצם המעשה המכוער: תועבה גדולה עשה אדם זה שאת אביו ואמו קילל [אבן עזרא, בכור שור]. כמו כן, מאחר שהאב והאם נחשבים כגוף אחד, הפוגע באחד מהם נחשב כמי שפגע בשניהם [אור החיים].
הפסוק נחתם בקביעת העונש: דָּמָיו בּוֹ. הפרשנים מסכימים כי משמעות מונח זה היא הוצאה להורג בסקילה. עונש זה נלמד מגזירה שווה מפסוקים אחרים, כגון בעונשם של בעלי אוב וידעוני, שם נאמר במפורש "באבן ירגמו אותם דמיהם בם" [רש"י, תורה תמימה, הכתב והקבלה]. על דרך הפשט, הביטוי מלמד כי "דמו בראשו", כלומר, החוטא הביא את מיתתו על עצמו במו ידיו, והוא בלבד אשם ונושא באחריות לתוצאה הקטלנית [רש"י, רשב"ם, שד"ל, אבן עזרא]. יש המעמיקים במשמעות המונח ומסבירים כי בסקילה, הפגיעה בלב עוצרת את זרימת הדם, ולכן דמיו נותרים "דוממים" וחסרי תנועה בתוכו [הכתב והקבלה], או שהמקלל ניתק את עצמו ממקור חיותו, ועל כן לא נותרה לו המשכיות וזרע, ודמיו נשארים בו בלבד [שפתי כהן].