תארו לעצמכם כמה ההורים שלכם שומרים עליכם ודואגים לכם. זה הכי טבעי בעולם, נכון? לכן, קשה מאוד לדמיין שפעם, בימי קדם, היו אנשים שהתנהגו בדיוק להפך. אחרי שהתורה הזהירה אותנו ממעשים רעים, היא מסבירה עכשיו מה קורה למי שבכל זאת בוחר לעשות אותם. האיסור הראשון והחמור מכולם קשור ליחס לילדים. התורה פותחת במילה תאמר בלשון רכה ועדינה, כי זה כל כך מנוגד לטבע שאדם יפגע בילדים שלו, שקשה בכלל להאמין שצריך לצוות על כך, ומספיק רק להזהיר.
התורה פונה לכל אדם במילים איש איש... ומן הגר, כדי להדגיש שהחוק הזה שייך לכל מי שחי בארץ, בלי שום יוצא מן הכלל. המעשה החמור מתואר במילים אשר יתן מזרעו למלך. מדובר בעבודה זרה אכזרית מאוד שקראו לה "מולך", שבה אנשים היו מוסרים את הילדים שלהם ופוגעים בהם, במקום לבטוח בה' שישמור עליהם וידאג להם.
על אדם שעושה מעשה כזה אכזרי, התורה קובעת מות יומת – כלומר, הוא מקבל עונש חמור מאוד מבית הדין. אבל התורה מוסיפה שגם עם הארץ – כל העם שלנו – צריך להיות מעורב. למה בעצם? כי אם לשופטים בבית הדין אין מספיק כוח או אומץ לעצור את החוטא, כל הציבור חייב לקום, להתערב ולסלק את הרוע מתוכו. זה מראה עד כמה העם קשור לאדמה שלו ורוצה לשמור עליה נקייה ממעשים רעים.
בסוף, התורה מציינת את העונש במילים ירגמהו באבן. שימו לב שכתוב "אבן" אחת ולא "אבנים". המפרשים מסבירים שזה נועד כדי שהעונש יבוצע כמה שיותר מהר. זה מלמד אותנו שיעור חשוב: אפילו כשמענישים אדם שעשה מעשה כל כך נורא, אנחנו עדיין צריכים לזכור לא לגרום לו צער מיותר. האבן הזו גם מסמלת שהאדמה עצמה כאילו מתקוממת ומסרבת להסכים להתנהגות כל כך אכזרית כלפי ילדים.