ויקרא, פרק כ׳, פסוק א׳

לאחר האזהרות הכלליות על איסורי עריות ועבודת המולך, וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר את פרטי העונשים החמורים המוטלים על העוברים עליהם. לשון דיבור זו נבחרה משום שהיא פותחת עיסוק בדיני נפשות ובעבירות שגוררות עונש מוות. הציווי נועד להדגיש כי אף על פי שהאיסורים חלים על כלל האנושות, הליכי הענישה תקפים רק במסגרת המשפטית של עם ישראל והגרים החיים בתוכו. מערכת משפטית זו נובעת מערבות הדדית, שכן שמירה על חוקי המשפחה והתרחקות מעבודה זרה הן התשתית לקדושת האומה, וחטא של אדם בודד מחייב את החברה כולה לבער את הרע מקרבה.