ויקרא, פרק ו׳, פסוק י״א

אכילת המנחה אינה מתנה בלבד אלא חלק מעבודת הקודש, ולכן מוגבלת לכהנים בלבד, כאשר המילים כׇּל־זָכָ֞ר בִּבְנֵ֤י אַהֲרֹן֙ כוללות גם כהנים בעלי מומים הזכאים לחלק שווה. המילה יֹֽאכְלֶ֔נָּה מבהירה כי רק מנחה כשרה מחולקת, ורק לכהן הראוי לאוכלה באותו רגע. חלוקה זו היא חׇק־עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם, כלל מוחלט הנוהג בכל זמן שבית המקדש קיים. קדושת המנחה כה רבה עד שכֹּ֛ל אֲשֶׁר־יִגַּ֥ע בָּהֶ֖ם יִקְדָּֽשׁ, כלומר מאכל חולין שבלע ממנה מקבל על עצמו מיד את כל חומרת דיניה. גישה נוספת רואה בכך אזהרה המחייבת אדם להיטהר לפני המגע בקודש, ומלמדת שבניגוד לטומאה העוברת בנגיעה מקרית, קדושה דורשת הפנמה וספיגה פנימית.