ויקרא, פרק ו׳, פסוק ו׳

קיום של אֵשׁ תָּמִיד מבטא קשר רציף ויומיומי בין העולם הפיזי לנוכחות האלוהית, ולכן עליה לבעור ביום ובלילה ללא הפסקה כלל, אפילו בשבת, במצב של טומאה או בזמן מסעות. אש זו תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ בקביעות על ידי הכהנים גם כשאין עליה קורבנות, וממנה נלקחה הלהבה להדלקת המנורה והקטורת, כדי להראות שההתעלות הרוחנית חייבת להיות מושרשת בעולם המעשה. האיסור לֹא תִכְבֶּה הוא מוחלט, ומי שמכבה באופן פעיל אפילו גחלת אחת עובר על שני לאווים, גם אם עשה זאת לצורך קיום מצווה אחרת. במישור האישי המזבח נמשל לאדם עצמו, שעליו לטפח בקרבו אש תמידית של יראת ה', אהבה ולימוד תורה, שתבער ותסלק את כל המכשולים בדרכו.