יצא לכם פעם להכין מתנה מיוחדת לאדם חשוב מאוד, כמו מלך או שליט? האם הייתם אורזים לו חפץ שבור או מקולקל? ברור שלא. הנביא מוכיח את העם והכוהנים כי זה בדיוק מה שהם עשו. במקום להקדיש לה' את הדבר הכי טוב שיש להם, הם זלזלו והביאו למזבח בעלי חיים פגומים. הם הביאו חיות עיוורות או קורבן פִּסֵּחַ, שזה אומר בעל חיים צולע. הם הביאו אותם לִזְבֹּחַ, כלומר לשחוט אותם כקורבן, והם באמת חשבו שאֵין רָע בהתנהגות הזו. גם הכוהנים אשמים, כי במקום להסביר לעם שאסור להביא קורבנות כאלה על פי התורה, הם שתקו וקיבלו אותם רק כדי למצוא חן בעיני כולם.
כדי להסביר להם כמה זה חמור, הנביא מבקש מהם לדמיין משהו ושואל: נסו להביא מתנה כזו לְפֶחָתֶךָ, שזה אומר לשליט או לשר שלכם. הֲיִרְצְךָ? האם המושל יאהב אתכם ויקבל את המתנה בשמחה כדי לסלוח לכם? אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ? כלומר, האם בזכות מתנה כזו הוא ייתן לכם יחס של כבוד וימלא את הבקשות שלכם? התשובה היא ששליט רגיל היה כועס מאוד על מתנה מעליבה כזו. אז אם לאדם לא היינו מעזים להתנהג ככה, בטח שאסור לזלזל במלך מלכי המלכים. מכאן אנחנו לומדים שכאשר אנחנו נותנים או מקדישים משהו לה', אנחנו תמיד צריכים לבחור את הדבר הכי טוב והכי מובחר שיש לנו.