קרה לכם פעם שנשארתם אחרונים אחרי שכולם כבר התחלקו לקבוצות? כשמשה רבנו ספר את בני ישראל במדבר, שבט נפתלי היה השבט השנים עשר והאחרון בתור. אם מסתכלים היטב, שמים לב למשהו מיוחד. אצל כל שאר השבטים נוספה האות למד בהתחלה, כמו "לבני שמעון" או "לבני גד", אבל כאן כתוב רק בְּנֵי נַפְתָּלִי בלי האות למד. הסיבה לכך היא פשוטה. תארו לעצמכם פנקס אחד גדול עם השמות של כל האנשים במחנה. הנשיאים עברו על הפנקס והעתיקו את השמות לפנקסים נפרדים לכל שבט. הם אמרו: השמות האלה שייכים לבני ראובן, והשמות האלה לבני שמעון. כשהגיעו לסוף, השמות היחידים שנשארו בפנקס הגדול היו ממילא של שבט נפתלי. כבר לא היה צריך להעתיק אותם לפנקס חדש או להגיד למי הם שייכים, ולכן התורה כותבת פשוט את שמם.
אבל רגע, אם משה רבנו ידע כמה אנשים יש בסך הכל, והוא ידע כמה אנשים יש בכל שאר השבטים, הוא היה יכול פשוט לעשות חשבון ולגלות כמה אנשים יש בשבט נפתלי בלי לספור אותם בכלל. אז למה הוא בכל זאת ספר אותם? התשובה נמצאת במילים בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת. הספירה לא נועדה רק כדי לדעת כמה אנשים יש. זה היה רגע מרגש מאוד. כל אדם עבר באופן אישי לפני משה רבנו, שקרא לו בשמו, וכך כל אחד קיבל ברכה מיוחדת והרגיש את הנוכחות של ה'. אם משה היה רק עושה חשבון כדי לדעת את המספר שלהם, בני נפתלי היו מפסידים את הברכה האישית והחשובה הזו.