במדבר, פרק י״ב, פסוק י״ד

עונשה של מרים מהווה נזיפה חברתית שנועדה לעורר בושה, והוא מומחש באמצעות משל על בת שוְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בפניה כביטוי לכעס וביזוי פומבי. במצב כזה הֲלֹא תִכָּלֵם הבת ותסתתר מרוב עלבון שבוע שלם, וקל וחומר שהייתה צריכה להיענש זמן כפול על פגיעה בכבוד השכינה, אך הדין מוגבל לנקודת המוצא ונשאר שבעה ימים בלבד. לכן, בין אם כדי להשלים את תהליך הבושה אף שכבר נרפאה ובין אם למנוע הדבקה, נגזר עליה כי תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. המילה וְאַחַר משמשת להדגשה ולייפוי הלשון, ומציינת כי רק בתום תקופת ההרחקה תֵּאָסֵף מרים ותוכנס בחזרה כחלק מן החברה.